להיות מתויג כ"משוגע" איננו רק מצב רפואי – זו גלות. זו חותמת שמרחיקה את האדם מהחברה, משולחן הדיון, מן האנושי. במבטו החודרני, מישל פוקו טוען שמה שמכונה "שיגעון" אינו בעיה פרטית אלא תוצר של החלטה תרבותית, פוליטית ומוסרית – החלטה שמציבה גבול לא רק בין נורמלי לחריג, אלא בין מי שזכאי לקול לבין מי שיושתק.
בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה, פוקו לא מחפש הבנה רפואית של הפרעה נפשית. הוא מתעניין בשאלה העמוקה יותר: איך הגדרנו – ומדוע כך – מהו שפוי ומהו לא?
הכליאה הגדולה
במאה ה-17 עברה אירופה תהליך שזכה אצל פוקו לשם "הכליאה הגדולה": לא רק משוגעים, אלא גם עניים, בטלנים, מופקרים ואנשים שסטו מהנורמות – כולם נשלחו למוסדות. המטרה לא הייתה ריפוי – אלא בידול. כך נוצרה חלוקה ברורה בין "אנחנו", השפויים, לבין "הם", החריגים שיש להסיר מהנוף.
זה לא היה מהלך רפואי אלא חברתי. הגבול בין שיגעון לשפיות לא נקבע בקליניקה אלא באולם בית המשפט, בכנסייה, ובמדיניות הציבורית.
לידתו של המוסד הפסיכיאטרי
בתקופת ההשכלה, כששלטון התבונה גבר, קיבלה השפיות מעמד של חובה. הופעתם של מוסדות לבריאות הנפש הייתה לא רק מהפכה רפואית – אלא מערכת חינוכית-מוסרית שלמה. שקט, משמעת, ניקיון, עבודה – אלו היו "תרופות הנפש".
אבל, טוען פוקו, המוסד לא נועד באמת להקשיב או להבין. הוא נועד להחזיר למוטב – כלומר, להכפיף את האדם לתכתיבי השפוי. כוחם של הרופאים היה לא רק רפואי – אלא מוסרי, סימבולי, ואידיאולוגי.
מתי שיגעון הוא פשוט חריגה?
האם "שיגעון" הוא באמת מחלה? או שמא הוא ביטוי להתנגדות, כאב, או פשוט שונות? פוקו מציע: זה לא השיגעון שמסוכן – אלא האופן שבו החברה מתייגת אותו.
בימינו, נראה שהשיח סביב בריאות הנפש מתרחב – אך הרוח הפוקויאנית מרחפת מעל: מי מחליט מה נורמלי? מדוע דווקא ההפרעה של הילד מהשכונה הענייה זוכה לאבחנה של ADHD, בעוד אותו דפוס אצל ילדי האליטה נתפס כ"יצירתיות"? השיח הנפשי נותר טעון פוליטית, תרבותית ומעמדית.
כשאינטימיות נעשית פיקוח
פוקו זיהה בתרבות המערבית מגמה: להמיר כל תחושת קושי לשפה של פתולוגיה. המורה, ההורה, הקלינאי – כולם הופכים לשומרי סף של השפיות. ומה שהיה פעם עצב, בלבול או חרדה קיומית – הופך להפרעה, לתיק, לטיפול.
וכששיח הנפש הופך לטכנולוגיה של שליטה – הפסיכולוגיה הופכת למשטר.
אלטרנטיבה של הקשבה
הקריאה של פוקו איננה אנטי-רפואית. היא ביקורתית. הוא מזמין אותנו לבחון מחדש את הגבולות: להקשיב לשונה, לא לנרמל אותו בכוח. לפתח כלים של חמלה וסקרנות במקום תיקון ושליטה.
להבין טירוף, אומר פוקו, זו לא שאלה של שיקום – אלא של הכרה.
אולי, הוא מציע, החברה הבריאה באמת אינה זו שמצליחה "להעלים" את השיגעון – אלא זו שיודעת להכיל אותו בלי לפחד.
לדעת עוד:
פוקו והמבנה של הכוח: כיצד מוסדות מעצבים את נפשנו
