הרטוריקה הפופוליסטית נבדלת מהשיח הפוליטי המסורתי במאפיינים ייחודיים שמטרתם ליצור ניגוד בולט בין העם לבין האליטות השולטות. הפופוליזם עושה שימוש בלשון ציורית ולא דיפלומטית, ופופוליסטים מדגישים את היותם אנשים של מעשה ולא של מילים, ומסגלים לעצמם תדמית של זרים פוליטיים. הרטוריקה הפופוליסטית מבוססת על פנייה רגשית ישירה לקהל ועל יצירת דמות מנהיג חזקה ויוצאת דופן.
שפה פשוטה וישירה
אחד המאפיינים המרכזיים של הרטוריקה הפופוליסטית הוא השימוש בשפה פשוטה ולעיתים אף וולגרית. פופוליסטים גברים נוטים להשתמש בשפה בוטה במטרה להציג את עצמם כ"אנשי העם" ולא כחלק מהממסד. כך למשל, אומברטו בוסי, מנהיג מפלגת הימין האיטלקית "לגה נורד", נהג לומר בנאומיו כי "המפלגה שלנו עומדת זקופה" תוך שהוא מרים את אצבע האמצע כהתרסה כלפי הממשלה ברומא. דוגמאות נוספות כוללות את סילביו ברלוסקוני, שהתגאה באורח חייו ההולל, ואת פוליטיקאים אמריקאים שהתייחסו לעצמם כ"אמהות דואגות" כדי לפנות לבוחרות.
הצגת האליטות כאויבי העם
פופוליסטים מגדירים את עצמם כזרים פוליטיים המייצגים את רצון העם, תוך יצירת ניגוד חד בינם לבין האליטות השולטות. לעיתים קרובות הם מדגישים את השתייכותם לאוכלוסיות מוחלשות או מדוכאות. כך, אוו מוראלס ובנימין פוג'ימורי בליטו את מוצאם האתני הלא-לבן כדי לבדל את עצמם מהאליטה השלטת. פופוליסטים אחרים משתמשים בלבוש ייחודי כדי לבדל את עצמם, כפי שעשו ג'וליוס מלמה ותומכי מפלגתו בדרום אפריקה כשהגיעו לפרלמנט בבגדי כורים.
הדגשת כוח אישי וקריזמה
פופוליסטים רבים יוצרים סביבם פולחן אישיות, ולעיתים התנועה הפוליטית מזוהה עם שמם, כמו "פרוניזם" בארגנטינה או "חאביזם" בוונצואלה. בקרב מנהיגים גברים ישנה נטייה להציג דימוי של גבריות כוחנית, כפי שעשה ברלוסקוני עם הסיפורים על "מסיבות הבונגה בונגה" שלו. דמות ה"איש החזק" היא מוטיב חוזר, גם אצל מנהיגים ללא רקע צבאי, דוגמת תקסין צ'ינוואט בתאילנד.
שימוש במשברים כקריאה לפעולה
רטוריקת הפופוליסטים מתאפיינת בהצגת הסיטואציה הפוליטית כמצב משברי הדורש פתרונות "אמיצים" ו"היגיון בריא". במקום לדון בסוגיות באופן מורכב, הם מעדיפים פתרונות ישירים הנתפסים כמעשיים ונגישים. מסרים אלה משרתים את דימויים כמי שפועלים לטובת הציבור ומנוגדים לביורוקרטיה ולממסד.
פופוליזם במשטרים שונים
למרות הנטייה לחשוב שפופוליזם מתקיים בעיקר בדמוקרטיות נשיאותיות, שבהן מנהיג בודד יכול להיבחר ללא תמיכה מפלגתית משמעותית, ניתן למצוא תנועות פופוליסטיות גם במדינות בעלות ממשלים פרלמנטריים. דוגמה לכך היא חירט וילדרס מהולנד, שהיה חבר פרלמנט במשך שנים לפני שהקים את מפלגתו הפופוליסטית. במקרים אחרים, מנהיגים פופוליסטים הם "פנימיים-חיצוניים" – אנשים שהיו קשורים למערכת השלטון אך לא היו חלק אינטגרלי ממנה, כמו הוגו צ'אבס בוונצואלה או מלמה בדרום אפריקה.
לסיכום, הרטוריקה הפופוליסטית מבוססת על הצגת המנהיג כמי שמדבר בשם העם ונגד האליטות, שימוש בשפה ישירה ולעיתים וולגרית, יצירת פולחן אישיות, והדגשת מצבי חירום כקריאה לפעולה. מאפיינים אלה הופכים את הפופוליזם לתופעה מרתקת, השואבת את כוחה מהזדהות עממית ומכוחו של דימוי המנהיג יותר מאשר מעומק רעיוני או אידיאולוגי.
ראו גם: היסטוריה של הפופוליזם
