ש"י עגנון נחשב לאחד הסופרים המרכזיים של הספרות העברית המודרנית, וכתיבתו מלווה את תהליך התפתחותה של התנועה הציונית. אך יחסו של עגנון לציונות אינו פשוט ואינו אחיד – הוא נע בין אהבה עמוקה לארץ ישראל, קשר למסורת היהודית והתרבות הציונית, לבין ספקנות, ביקורת ולעיתים אף אירוניה כלפי הפרויקט הציוני והמתחים שהוא יוצר בחיי היחיד והחברה. דרך גיבוריו, עגנון מציג את הציונות כתנועה אידיאליסטית, אך גם כתופעה אנושית רוויית שבר, אכזבות וחולשות.
אהבת הארץ מול קושי ההתאקלמות – "תמול שלשום"
בין יצירותיו של עגנון, תמול שלשום (1945) מציעה את הדיון המקיף ביותר במציאות הציונית. הרומן מגולל את סיפורו של יצחק קומר, צעיר יהודי אידיאליסטי שבא לארץ ישראל מתוך אמונה עמוקה ברעיון הציוני ובערך העבודה העברית. אלא שמסעו בארץ אינו פשוט – הוא מתקשה למצוא עבודה, מתנכר לאורחות החיים המקומיים, ולבסוף מוצא את מותו בנסיבות שרירותיות.
הסיפור משקף את הדיסוננס שבין החזון הציוני למציאות המורכבת בארץ ישראל. אמנם יש בו אידיאליזציה של ארץ ישראל כמקום של התחדשות רוחנית, אך לצד זאת הוא מציג את החיים בארץ כקשים, מנוכרים ולעיתים אכזריים. דרך יצחק קומר, עגנון מבטא את התחושה שהיהודי החדש, אף על פי שהוא רוצה להיות חופשי ומשוחרר מן העבר, אינו מצליח להשתחרר לחלוטין ממורשתו הגלותית ונידון לסבל.
אירוניה וביקורת על אנשי היישוב
לצד העיסוק בציונות כתופעה היסטורית, עגנון אינו מהסס להטיל ספק בהתנהלותם של אנשי היישוב העברי. בסיפוריו ניתן למצוא דמויות של עסקנים, מתיישבים, פקידים וראשי ציבור, שמנהלים את חייהם לא מתוך אידיאליזם טהור, אלא לעיתים מתוך אינטרסים, עייפות רוחנית או בלבול זהותי.
בסיפורים קצרים כמו בארץ ישראל, עגנון משתמש באירוניה כדי להציג את התנהלות היישוב העברי ככזה שאינו תמיד נאמן לחזונו המקורי. הוא מציג את אנשי העלייה השנייה והשלישית כמי שנעים בין חזון לאכזבה, בין חלוציות לאינטרסים קטנוניים.
השיבה לארץ ישראל כמוטיב מרכזי
למרות הביקורת, נותרה השיבה לארץ ישראל מוטיב מרכזי בסיפוריו של עגנון. גם כאשר הוא מתאר את הקשיים והכישלונות של אנשי הציונות, אהבתו לארץ אינה מוטלת בספק. ירושלים, בה חי במשך רוב חייו, מופיעה בספריו כמקום של קדושה ושל התגלות, אך גם של מציאות חברתית מורכבת ורוויית ניגודים.
באופן מעניין, עגנון עצמו עבר מסלול ציוני מעניין – הוא נולד בגליציה, עלה לארץ ישראל, חי שנים רבות בגרמניה, ולבסוף חזר והשתקע בירושלים. מסלול חייו, כמו יצירתו, משקף את המתח שבין ציונות כחלום לבין הציונות כמציאות.
סיכום – ציונות לא שלמה, אך בלתי נמנעת
עגנון מציג בציונות תנועה הכרחית לעם היהודי, אך גם כזו שאינה פותרת את כל בעיותיו. אין בה בהכרח תיקון מוחלט של הגלות, והיא אינה מבטיחה ליחיד אושר שלם. גיבוריו, ממש כמו עגנון עצמו, חיים בעולם של חיפוש, בו הציונות היא מרכיב מרכזי בזהותם, אך אינה בהכרח מספקת תשובה מוחלטת לשאלת מקומו של העם היהודי בעולם החדש.
ראו גם: ש"י עגנון – ביוגרפיה
