לאומיות ערבית (אל-קאומיה אל-ערביה) היא אידיאולוגיה פוליטית המקדמת את רעיון האחדות והריבונות של העמים הערביים כאומה אחת. השורשים של האידיאולוגיה מבוססים על זהות תרבותית, היסטורית ולשונית משותפת, והיא התגבשה בתחילת המאה ה-20 כתגובה לשלטון העות'מאני ובהמשך לאימפריאליזם המערבי. בלב הלאומיות הערבית עומדת האמונה שהעולם הערבי, המשתרע מהאוקיינוס האטלנטי ועד הים הערבי, מהווה ישות אחת המחוברת בקשרים של אתניות, שפה ודת.
הלאומיות הערבית מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב המזרח התיכון המודרני. אף כי חזון האחדות הערבית נותר בלתי ממומש, האידיאולוגיה משקפת מענה לתקופות של דומיננטיות חיצונית ופירוד פנימי. ההיסטוריה של התנועה מדגישה את האתגרים של איזון בין אחדות אזורית לריבונות מדינתית באזור מגוון ופוליטית תנודתי.
צמיחת הלאומיות הערבית ואידיאולוגיה מרכזית
הלאומיות הערבית התחזקה בתקופת שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. בתחילה, תנועות אינטלקטואליות בלבנט ובמצרים קידמו נאמנות ל"מולדת הערבית," בהשפעת רעיונות הפטריוטיזם האירופי ורפורמיסטים מוסלמים כמו מוחמד עבדו וג'מאל א-דין אל-אפע'אני. האידיאולוגיה התגבשה עם הופעת ארגונים כמו "אל-פתאת" (האגודה הערבית הצעירה), שנוסדה בשנת 1911, והחלה לקדם אוטונומיה ערבית ובהמשך עצמאות מלאה.
האידיאולוגיה צברה תאוצה בעקבות תחושת התסכול מהקולוניאליזם האירופי לאחר מלחמת העולם הראשונה. חלוקת השטחים הערביים בין בריטניה לצרפת במסגרת הסכם סייקס-פיקו, לצד כינון המנדט הבריטי בפלסטין, עוררו רגשות זעם לאומיים. אינטלקטואלים ופעילים ערבים קישרו את הפרויקט הציוני בפלסטין לאימפריאליזם המערבי, והציגו אותו כאיום קיומי על הריבונות הערבית.
הלאומיות הערבית כוללת שלושה מרכיבים עיקריים:
- אומה ערבית: רעיון היסטורי של אחדות העם הערבי.
- לאומיות ערבית: זהות משותפת המבוססת על מורשת תרבותית ולשונית.
- אחדות פאן-ערבית: שאיפה לאיחוד כל המדינות הערביות למדינה אחת.
נאצריזם והתחזקות הפאן-ערביות
התנועה הגיעה לשיא השפעתה תחת גמאל עבד אל-נאצר, מנהיג מצרים בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. נאצר היה סמל למאבק הערבי נגד האימפריאליזם, קידם סוציאליזם ופעל לאיחוד מדינות ערב. בין הישגיו הבולטים היו הלאמת תעלת סואץ ותמיכתו במאבק העצמאות של אלג'יריה.
נאצר גם הוביל ניסיונות לאיחוד פוליטי, כמו הרפובליקה הערבית המאוחדת (1958–1961) בין מצרים לסוריה. עם זאת, ניסיונות אלו נכשלו עקב יריבויות פנימיות, אינטרסים לאומיים מנוגדים והתנגדות מצד מעצמות המערב.
דעיכה והתפוררות
הלאומיות הערבית החלה לדעוך לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים בשנת 1967, שהוגדרה כ"מערכה גורלית" על ידי נאצר. הכישלון חשף את חולשותיה האסטרטגיות והאידיאולוגיות של התנועה. בנוסף, עלייתן של לאומיות מקומית ותנועות אסלאמיות ערערה את הסולידריות הפאן-ערבית.
בסוף המאה ה-20, השפעת הלאומיות הערבית פחתה באופן משמעותי, בעיקר בשל סכסוכים עדתיים ועליית כוחו של האסלאם הפוליטי. עם זאת, מורשתה ממשיכה לעורר הדים בשיח התרבותי והאינטלקטואלי, כסמל לשאיפות לעצמאות ואחדות בעולם הערבי.
