היסטוריה פוליטית של זמננו: המרד הערבי נגד האימפריה העות'מנית
המרד הערבי: נשלחו אנשים שהידוע ביניהם היא לורנס איש ערב, שהיה קצין בריטי במצרים. ניהל מגעים ומו"מ, שיחד איתו היה מו"מ פוליטי רציני, עם המשפחה ההאשמית במכה ("שומרי המקומות הקדושים במכה") והצליח להביא את השליט חוסיין לצידם של הבריטים ולהנהיג מרד שיצא ממכה צפונה, נגד העות'מנים. היתה שם הבטחה לפייסל (הבן של השליט חוסיין) – הקמת המדינה הערבית לאחר הנצחון על האימפריה העות'מנית.
אך במקביל ניהלו מו"מ צרפת ובריטניה על איך יקחלו את המזה"ת. בסוף המלחמה כשגם הצבא הבריטי וגם פייסל הגיע לדמשק, פייסל דרש את הממלכה הערבית (בדמשק הייתה החליפות העומאית הראשונה).
מה עשו? לקחו את פייסל והתנצלו בפניו, ואמרו לו שהשטח שייך לצרפת. במקום זאת נתנו לו את בגדד, עיראק.
כל השטחים הללו, שנוהלו על ידי האימפריה העות'מנית, עברו תהליך מודרניזציה בשיטת ממשל שנקראה מנדטים, שהיה אמור להכין את האוכלוסיות המקומיות בפרק זמן לא קבוע מראש לממשל עצמי עתידי. מכיוון שהיו דרישות פוליטיות כמו של פייסל (ועבדאללה, למשל, שנתנו לו את עבר הירדן), הרי שיש את היחידות הלאומיות העתידיות תחת חסות של מעצמות אירופאיות, שהפעם השאלה לא הייתה אם כבשו או לא, אלא איזה מנדט בינלאומי קיבלו כדי להיות נוכחות שם, ומה הן אמורות לעשות שם. ב
ברור שמבחינה פורמלית הולכים לצורות שונות של עצמאות. מצד שני, לא פורמלית, עצם הנוכחות האירופאית, וכך שהאליטות המקומיות הן גם אירופאיות (אנשים לומדים באירופה ויש תהליך של העברה רעיונית שמביאה את הדגמים של הלאומיות האירופית למזה"ת ולראש של אנשים שם) – מביא לכך שיש התהוות לאומיות, גם מבחינת היווצרותן של מדינות לאומיות עובריות בצורה די שרירותית מבחינת הגבולות שלה.
כמובן שכל הדברים הללו לא מתנהלים בצורה חלקה. התנגשויות לאומיות היו בכל החלקים המנדטוריים. שטחים רבים הלכו והתהוו כמדינות לאום מודרניות, תחת המנדטים, לאחר ששנים רבות היו תחת שלטון אימפריאלי.
המנדט הצרפתי בסוריה התחיל רע מאוד: האיזור כלל הרבה קבוצות אתניות-דתיות-לאומיות, שהצליחו להסתדר תחת המילט, וכעת עם המנדט של מדינת הלאום העתידית המתחים החלו לעלות.
ההתפרצות הגדולה הראשונה הייתה מרד הדרוזים, סולטן אטרש מורד ב-1925-1927 נגד השלטון הצרפתי. מרד הצליח להחזיק מעמד שנתיים שלמות, ולבסוף בגלל האבדות שנסבו לצרפתים הגיעו להסכם עם הדרוזים.
פרשיות נוספות: בין נוצרים למוסלמים. הבעיה מביאה בשנות ה-20 לזה שהצרפתים מפרידים חלק מהשטח הסורי לטובת יחידה חדשה, לבנון המודרנית. עלזה הם מלבישים על בסיס מחקרים דמוגרפיים שיטה פוליטית כמעט בלתי אפשרית, כשהתפקידים המוסדיים חולקו בין העדות השונות. יצרו חבית חומר נפץ שהתפוצצה כמה פעמים בלבנון.
דבר חשוב לגבי המבנים הפוליטיים הללו: היכן שיש שלטון קולוניאלי, השלטון אינו מתכוון להביא פוליטיקה, כדי לשמור על השקט, אך אי אפשר לעצור אותה. מה שמביאים הוא מודל אדמיניסטרטיבי מסויים, שיוצר את מוסדות השלטון הבא. לא הורסים את הכל עם העצמאות של המדינה.
החשיבות שלה דגם האדמיניסטרטיבי לגבי המדינה העתידית הוא מכריע. את זה רואים בסוריה, אך עוד יותר בלבנון. שם המציאו שעטנז בלתי אפשרי שהביא לתוצאות הרות אסון: אי אפשר לעשות בסיס מוסדי על בסיס דמוגרפי, כיוון שהדמוגרפיה אינה סטטית. נעשה אז בלבנון לטובת המרונים (שהיו בעלי הברית של הצרפתים מאז ימי הביניים), נותנים עדיפות מוסדית וחברתית-כלכלית לקבוצה, שמתשתמשת בזה כדי להתעשר. אז יש להם פחות ילדים והחלק שלהם באוכלוסיה הולך וקטן, וההפך לגבי הקבוצה המקופחת יותר. זה מפוצץ את המבנה המוסדי שניסו להקים, וזה מה שקרה בלבנון.
איך המדינות הללו מגיעות לעצמאות? הגיע היום שהיה צריך לתת הבטחות ולא היה זמן לממש אותן, זה היה במלחמת העולם השנייה. רוב האימפריה הצרפתית נופלת בידי וישי, שהיו מעין בעלי ברית לא פעילים של הגרמנים (נכנעו להם). אך היתה צרפת אחרת, צרפת החופשית, דה-גול, שפעלה באותם השטחים גם כן. כדי להשיג את התמיכה של החלקים השונים של האימפריה, צרפת החופשית הבטיחה עצמאות, ואז התנועות הלאומיות לחצו להשגת לאומיות מיידית. בגלל שהתנועות הללו היו מאוד מפותחות, הן אכן לחצו על צרפת לממש את העצמאות שלהן. סוריה ולבנון הפכו למדינות עצמאיות במלחמת העולם השנייה. הבטחות פוליטיות, שהתממשו לבסוף בגלל לחץ.
