המגדור הלשוני מבנה מציאות ממוגדרת, משום שהשפה קובעת מיקום בתרבות. ככל שהמגדור הלשוני חזק יותר התרבות ממוגדרת יותר (למשל: ילדות דוברות שפה ממוגדרת מזהות מגדר בגיל צעיר יותר מילדות דוברות שפה פחות ממוגדרת. בישראל: זיהוי מגדרי בגיל שנה וחצי).
p בשפות מסוימות קיים טאבו על שימוש של נשים במילים/שמות מסוימים (קללות, שם הגבר המוחלף ב"אבו-##" או ב"אדון" וכד').
p Sapir: הבדלים בשימוש בפעלים בידי נשים וגברים. הצורה הגברית שלמה; הצורה הנשית – מקוצרת. נשים השתמשו בפועל גברי רק כאשר ציטטו גברים.
p במקומות שבהם הטאבו חזק וממושך עשויה להיווצר עם הזמן "שפת נשים" – דיאלקט ייחודי (יפן).
p השפה איננה רק ממגדרת – מבחינה בין גברים לנשים – אלא מפלה: היא כוללת אין סף הצהרות זעירות, מרומזות ועקיפות, המבוססות על, ומחזקת את, ההנחות התרבויות לגבי עליונות הגבר על האישה (סקסיזם). הנה דוגמאות מהמצגת לסקסיזם לשוני:
p ביטויים ניטרליים/חיוביים נפגעים כשהם מוצמדים לאשה (דוד/ה, גבר/ת)
p נשים משוות לחיות (בהמה, פרה, שפנפנה, כלבה).
p עבודת נשים מוצגת בשפה באופן מופחת (שף/טבחית, מזכיר/ה, גננ/ת, ספר/ית – מתי שמעתן לאחרונה על "ספרית צמרת"?).
p עשייה של נשים מוצגת באופן מופחת (הן "מפטפטות" והם "משוחחים"; הם "עצבנים" והן "היסטריות"; הם "אסרטיבים" והן "מסרסות".)
p בשפות רבות מצבה המשפחתי של האישה מגדיר את הפניה אליה (Miss, Mrs. Ms; סניורה/סניורינה).
p לעיתים הן מוגדרת כשייכות לגבר (בעלה; Mrs. Johon Smith)
p בעברית אפילו שמות המין/מגדר עצמם (גבר וזכר לעומת נקבה ואשה ("כי מאיש לוקחה") ועוד לא דיברנו על הכוסית).
הזכר משמש בשפה כמודל הסטנדרטי. נייטרלי מגדרית (חסר מין)=גבר. הגבר הוא "ברירת המחדל" של האנושי.
p צורת הזכר היא הבסיסית, הבלתי מסומנת וצורת הנקבה והרבים נגזר ממנה (פ.ע.ל – פעלה, פעלו; ילד – ילדה, ילדים)
p פניה ברבים – בלשון זכר.
p ביטויי הכללה גבריים: "האיש ברחוב", "האדם הסביר", "בני אדם", "כוח אדם", "בית אב", "אנושות".
p מבנה לוגי מוזר: B (גברים) שונה מ-A (נשים)
וגם, ובמקביל: B כולל את A (בני האדם, האנושות)
סיכום מאמר: ואותן השמות עומדים לדורות – שלומית אלמוג
ראה גם: לשון, חברה ותרבות
