בשנת 1959 יצאו הפסיכולוגים אלינור גיבסון וריצ'רד ווק לחקור תפיסת עומק אצל תינוקות. הם רצו לדעת אם תפיסת עומק היא התנהגות נלמדת או שמא זה משהו שאנו נולדים איתו. על מנת ללמוד זאת, גיבסון ווק ערכו את ניסוי המצוק הויזואלי\החזותי.
גיבסון ווק בחנו 36 תינוקות בגילאי שישה עד 14 חודשים, שכולם יכלו לזחול. התינוקות הונחו אחת בכל פעם על "צוק ויזואלי" שנוצר באמצעות שולחן זכוכית גדול שהורם כמטר מהרצפה. למחצית משולחן הזכוכית הייתה דוגמה משובצת שיצרה 'צד רדוד'. חציו השני היה שקוף ומתחתיו, במרחק של כחצי מטר, הייתה רצפה משובצת אף היא, וכך נוצר "הצוק הויזואלי" או החזותי בו אף על פי ששולחן הזכוכית משתרע לכל אורך הדרך, המיקום של הדוגמה המשובצת על הרצפה יוצר אשליה של ירידה פתאומית.
גיבסון ווק מצאו את הדברים הבאים: תשעה מהתינוקות לא זזו מהמרכז. כל 27 התינוקות שאכן זזו חצו לצד הרדוד כאשר אמותיהם קראו אליהם מהצד הרדוד. שלושה מהתינוקות זחלו מעבר לצוק החזותי לעבר אמם כשנקראו מהצד העמוק. כשנקראו מהצד העמוק, 24 הילדים הנותרים זחלו לצד הרדוד או בכו כי לא הצליחו לחצות את המצוק החזותי ולהגיע לאמם.
מה שמחקר זה סייע להדגים הוא שתפיסת עומק היא ככל הנראה תכונה מולדת בבני אדם.
