סיכום בהיסטוריה: הדיון באו"ם בשאלת ארץ ישראל

1. מדוע העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לאו"ם

בפברואר 1947 העביר בווין את שאלת ארץ ישראל לאו"ם. מדוע בחרה בריטניה בהעברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם? טענה אחת גורסת כי כלל לא התכוון לוותר על א"י, וחשב כי האו"ם יעניק לבריטניה מנדט מחודש על השטח. טענה נגדית גורסת כי בווין הבין כי עליו לצאת מארץ ישראל, אך רצה לעשות זאת מבלי לפגוע בקשריו עם המדינות הערביות, ולכן העביר את השאלה לגורם נייטרלי לכאורה, האו"ם. תיאוריה זו מתקבלת על הדעת לאור מצבה הרעוע של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה, שאילתה אותה בלאו הכי להתקפל מכל הקולוניות הבריטיות. תיאוריה שלישית גורסת כי בעזרת העברת השאלה לאו"ם ניסה בוויין לאותת לארה"ב כי אם בריטניה תאבד את אחיזתה וייווצר ואקום בא"י, הסובייטים עלולים לנצלו ולתפוס שטחים במזרח התיכון. הוא קיווה כי ארה"ב חרדה מפני כל השתלטות סובייטית, ולכן האמריקנים ייחלצו כך לטובת בריטניה.

2. הדיון באו"ם ועמדת מעצמות העל

השלב הראשון הוא מושב מיוחד של העצרת הכללית בחודשים אפריל מאי 1947. במושב זה נתקבלה ההחלטה על וועדת החקירה אונסקו"פ. וועדת אונסקו"פ הינה וועדה מיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, והשתתפו בה נציגי מדינות שונות מהאו"ם, 11 במספר, ללא נציגים מארה"ב או רוסיה. הוועדה הוסמכה לבדוק את בעיית ארץ ישראל ואת בעיית הפליטים והעקורים.

דבר מפתיע אירע בשלב זה: נציג בריה"מ באו"ם, אנדריי גרומיקו, נאם נאום פרו ציוני מפתיע, ואמר כי בריהה"מ מבינה את ההכרח לפתור את בעיית ארץ ישראל בהקמת מדינה יהודית דו לאומית.

השלב השני הוא השלב של פעילות אונסקו"פ והגשת המסקנות – חברי הוועדה ביקרו בא"י והושפעו במידה ניכרת מהשתלבות פליטי השואה, מהמאבקים בבריטים ובמדיניות ההעפלה, וממאורעות ספינת אקסודוס. תת וועדה ביקרה במחנות עקורים באירופה וחיוותה דעתה על מצבם המזעזע. לבסוף הגישה הוועדה את מסקנותיה, מחולקות למסקנת דעת הרוב ומסקנת דעת המיעוט. המיעוט הציע מדינה  פדרטיבית בא"י – ערבית ויהודית כאשר הממשל בירושלים. הרוב הציע את תכנית החלוקה המפורטת ביותר שהוצגה עד לאותו שלב. הוצע להקים מדינה ערבית ומדינה יהודית נפרדות, כאשר למדינה היהודית 62% משטחי הארץ כולה.

השלב השלישי הוא ההתכוננות להצבעה המכרעת באו"ם על תכנית החלוקה, שהתרחשה בכ"ט בנובמבר 1947.

עמדת הערבים כלפי התכנית הייתה שלילה מוחלטת. הם רצו מדינה ערבית על כל שטחי הארץ. לקראת ההצבעה פצחו במרתון דיפלומטי אך לא הצליחו לשנות את יחסי הכוחות לטובתם.

הסוכנות היהודית קיבלה בברכה את ההצעה. מערכת הסברה נרחבת החלה במסע שכנועים כלל עולמי לתמוך בתכנית.

הבריטים לא אהבו כלל את הרעיון, משום שפירושו היה קץ למנדט. כלפי חוץ הכריזו על נייטרליות, אך למעשה עודדו את הגורמים הערבים להתנגד לתכנית.

בארה"ב שרר ויכוח פנימי משמעותי, האם תכנית החלוקה פוגעת באינטרסים אמריקניים. לבסוף הכריז שר החוץ מרשל על תמיכה בתכנית, לאחר לחצים רבים של יהדות ארה"ב והתנועה הציונית האמריקנית בראשותו של אבא הלל סילבר.

שבוע קודם לכן גם בריה"מ הכריזה על תמיכה ברעיון, וכך נוצר אחד משיתופי הפעולה הבודדים בין שתי המעצמות במהלך המלחמה הקרה.

החלטת האו"ם – כ"ט בנובמבר 1947

עד לרגע האחרון ביום הצבעה לא היו בטוחים בתנועה הציונית אם ישיגו רוב של שני שליש להחלטה. העולם היהודי כולו התגייס למאבק ההסברה והשכנוע, והפעילות הדיפלומטית הייתה בשיאה, אך חסרה ודאות בתנועה. לבסוף, בהצבעה גורלית, הצביעו 33 מדינות בעד, 130 נגד (וביניהן כל מדינות ערב) ו 10 נמנעו. השמחה ביישוב הייתה רבה, ואנשים יצאו לרקוד ולחגוג את המאורע ההיסטורי ברחובות. זה היה הניצחון הראשי של התנועה הציונית, הרגע נכסף לו חיכה העם היהודי משך 2000 שנות גלות. עם זאת, היה ברור כי השמחה עתידה להסתיים בקרוב, מפני שעמדה בפתח המלחמה הגורלית עם השכנים הערבים, שהביעו את מורת רוחם מהתוצאה.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון / המאבק להקמת מדינה יהודית

האם מנהיגי הציונות באמת התכוונו לקבל את תוכנית החלוקה?

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

עוד דברים מעניינים: