לגדול עם הטלוויזיה: טלוויזיה והתפתחות קוגניטיבית – הגישה המגוננת

סיכום זה הינו חלק מאסופת הסיכומים בקורס "לגדול עם הטלוויזיה", מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה.

הגישה המגוננת

העמדה הכללית – היכולת של הפרט לפענח טקסטים נגזרת ממרכיבים קוגניטיביים ורגשיים, בהתאם לשלבי ההתפתחות. חשיפה לתכנים שאינם תואמים את רמת הבשלות של הפרט גם מבחינה קוגניטיבית וגם מבחינה רגשית, יכולה לפגוע בתהליך ההתפתחות הטבעית של אותם ילדים, לכן יש לגונן על הילדים בתהליך הצפייה.

מקורת תיאורטיים  – מושפעת משתי תיאוריות, תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי – גישה שאומרת ששינויים חברתיים נגזרים משינויים טכנולוגיים, הטכנולוגיה היא זו שמניעה את החברה. הרבה כוח לטכנולוגיה, אנו לא יכולים לדבר על גלובליזציה ללא המחשב, הטלוויזיה והקולנוע.

אחת הטענות שאנו שומעים זה שאנשים פחות סובלניים ופחות קוראים ולפי הדטרמיניזם הטכנולוגי, זה בגלל שהתרגלו לראות מסרים ויזואליים, והבחירה הגדולה יוצרת אי שקט.

תיאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית– גישה שאומרת שההתפתחות שלנו ניתנת למידול (בנייה של מודל) ניתן להעריך מה שנדרש מבחינה שכלית מכל אדם בקבוצת גיל שונה. כשכל פעם מוסיפים עוד יכולת. המודל האידיאלי שנוי במחלוקת – לכל קבוצת גיל יש את האפיונים שלה, יש חריגות אם יש בעיה בהתפתחות, מדובר בתכונות אוניברסליות. בכל קבוצת גיל יש התפתחות מסוימת, סוג הגירויים שראוי שהאדם ייחשף אליהם. הטלוויזיה היא מדיום שמרחיב את טווח הגירוי של ילדים כבר מגיל צעיר ויוצר תהליך של הבשלה מוקדמת. מאיץ ההתפתחות. גישה זו חושבת שזה דבר רע.

פיאזה שלבים בהתפתחות קוגניטיבית :

גיל 0-2 ילדים מסתמכים רק על החושים.

גיל 2-7 שחרור מהתלות בחושים הבנה דרך השפה מבלי לראות את הדברים.

גיל 7-12 קליטת תהליכים גם אם הם סותרים את החושים (יבינו מניפולציות).

12 ואילך – חשיבה מופשטת הקשרים , מניעים.

התייחסות למושג ילדות– אנשי הגישה המגוננת טוענים שאנו באים לעולם כלוח חלק. את הידע שלנו על העולם אנו צוברים בזכות סוכני החיברות הראשוניים – ההורים. אחד התפקידים של ההורים זה ליצור הפרדה בין עולם הילדות שאמור להיות מוגן, מהעולם החיצוני, כדי שנוכל להתפתח בצורה נורמלית, ומן הסתם הטלוויזיה מהווה איום על תפקיד ההורים כסוכני חיברות. הגישה מתייחסת לילדים כפסיביים, קל לשלוט בהם ותלויים.

טלוויזיה – העמדה כלפי הטלוויזיה מאוד שלילית, דמות מאוד מרכזית בגישה המגוננת שמדברת על הטלוויזיה – ניל פוסטמן (המאמר אובדן הילדות).

מה ניתן לומר על הגישה?

1. הטלוויזיה לא רק פוגעת בדיאלוג שבין ההורים לילדים, לפעמים היא דווקא יוצרת דיאלוג, כמו למשל, ילד שואל שאלה, ההורה לא יודע, ההורה לומד ואז הוא חוזר לילד עם תשובה.

1. האם זה נכון להניח שיש רק פרשנות לוגית אחת לטקסט? האם לכל סוגיה יש רק דרך אחת להבין, ברוב המקרים יש מגוון של תשובות כגון: רקע, עדה, מצב כלכלי וכו'.
2. מה שנתפס כמרכזי בעיני מבוגרים הוא לא בהכרח כזה עבור ילדים, ואנחנו כמבוגרים יכולים לפספס את המשמעות שילדים נותנים לטקסט, כלומר: בגישה זו בגלל שהיא מכתיבה את הציפיות שלנו לילדים בגילאים שונים היא לא מקשיבה לתשובות של הילדים עצמם, יכול להיות שסרט מסוים יראה כמפחיד מאוד ילדים ובפועל כשנשאל ילדים נגלה שזה לא מפחיד אותם.
3. הגישה נמדדת לא רק על בסיס הרמה הקוגניטיבית, כלומר: ילד יכול להיות איטי ברמה הקוגניטיבית אבל מתקדם יותר ברמות אחרות.
4. שיטת המחקר של גישה זו, הילדים יוצאים מהסביבה הטבעית שלהם ולכן, כל גורם טבעי שמשפיע עליהם לא קיים, ילדים מתנהגים אחרת כאשר מוציאים אותם מהסביבה הטבעית שלהם.
5. שעות הצפייה של ילדים חורגות משעות הצפייה שמיועדות להם ולכן הם חשופים לתכנים בוגרים .
6. זמן האיכות שהורים מבלים עם ילדיהם יורד לטובת הטלוויזיה.

הבנה

לפי הגישה המגוננת ההבנה של אדם נשענת על היכולות שנדרשות ממנו בהתאם לקבוצת הגיל שהוא שייך אליה עפ"י תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית. כלומר, אם בתור ילד בן 6 אני מבין מה שילד בין 6 אמור להבין ביחד לגיל.

שיטות המחקר

הגישה המגוננת מושפעת מהמדע, ולכן היא מנסה לשחזר במחקרים שלה, מחקרי מעבדה, מנסים לבודד את הנבדקים מהסביבה הרגילה שלהם, ולהפעיל עליהם משתנים שונים, ואם כבר מקיימים ראיונות לפי שיטה זו, הם נעשים עם דמויות בוגרות כמו: הורים , מורים וכו'.

גישה מדעית, מחקרים כמותיים סופרים היקף השפעה, תנאי מעבדה.

לפי הגישה המגוננת –  מסלול ההתקדמות הוא קבוע, אנו יכולים להעריך איך הוא מתפתח, הטלוויזיה גורם מחבל בגישה זו, תפקיד ההורים לגונן על הילדים.

הגישה המגוננת מנסה לבדל את ההתפתחות שלנו, כל סף גיל יש התקדמות מסוימת, יש מספר מודלים המתארים את ההתפתחות הקוגניטיבית.

סולומון מציג 3 שלבי התפתחות

1. התפתחות של הילדים מול הטלוויזיה.
2. גיבוש המסר הויזואלי יחידות בעלות משמעות.
3. יש הסקה של מסקנות והבנת ההשלכות.

הסוגיה – איך הטלוויזיה משפיעה על ההתפתחות הקוגניטיבית

הגישה המגוננת – מטרתה להראות כיצד הטלוויזיה משפיעה על פיתוח של מיומנות.

5 מיומנויות תלות גיל :

1. הבחנה בין דמיון למציאות

 האם ילדים מסוגלים להבדיל בין דמיון למציאות ומאיזה גיל הם תופסים את הטלוויזיה כמבוגרים.

צ'אנדלר מציג 5 קריטריונים שבאמצעותם ילדים מבחינים בין דמיון למציאות בטלוויזיה:

1. הבנייתיות – הטלוויזיה מוגבלת בתיאור המציאות החיצונית, רק חלק מהמציאות יכנס, הטלוויזיה תראה זווית ראיה מוגבלת, כל פרט שמעביר אינפורמציה יש לו את זווית הראיה האישית שלו, המציאות בטלוויזיה היא תמיד סובייקטיבית, לאדם מבוגר כבר יש את הכלים לדעת שאת המידע שהוא רואה בטלוויזיה יש לקחת בעירבון מוגבל בגלל המגבלות שלנו.

לילדים עד גיל 10 יש קושי להבין את המגבלה של הבניית מציאות בטלוויזיה.  מגיל 10 מתחיל הדמיון למבוגרים.

1. אקטואליה פיזית – זהו כלי למיון טקסטים, השאלה האם התוכן הטלוויזיוני יכול להתקיים במציאות מבחינה פיזית. זהו קריטריון שילדים אוהבים להשתמש בו, תוכן מסוים מדרגים כלא מציאותי. מגיל 5-6 החששות שמיחסים לטלוויזיה הם קצת מופרזים, מסתבר שילדים יכולים לעשות את ההבחנה.
2. אפשרות – זהו קריטריון המתייחס להערכה של תכנים בדיונים – האם מה שאני רואה יכול להתאפשר תאורטית או בעתיד גם במציאות, ילדים עושים הבחנה בין דברים מופרכים ובין מציאות, הילדים מסוגלים למיין מה קרוב למציאות ומה רחוק ממנה, מתפתח בגיל 7-8 עד 13 בערך.
3. סבירות – מתייחס לתכנים אמיתיים, והשאלה היא ביחס למידע מציאותי, מה הסיכוי שיתרחש במציאות הקיומית שלנו, כגון אסון טבע, האם ילדים מבינים שזה קורה, לילדים קשה להבין דברים מסוג זה, רק בגיל 10 הבנה זו מתפתחת.
4. מאפיינים צורניים – ילדים מביאים לצפייה ידע והתנסויות קודמות, אך במקביל, במהלך צפייה, הם מפתחים הכירות עם מאפיינים של מדיום, הם לומדים להכיר את החוקים של הטלוויזיה, אחד המרכיבים הם מאפיינים צורניים של הטלוויזיה, כלים ויזואליים, זווית צילום שימוש בסרטים מצויירים ואנימציה, צילום בשטח ובאולפן, מוזיקה, קול, טכניקות הפקה שמשרתות את המדיום לצורך העברת מידע. כבר מגיל 4-5 ילדים עושים הבחנה בין תכנים שונים על בסיס המאפיינים.

2. הבחנה בין ז'אנרים(סוגות) על בסיס הקיים (למיש)

הבחנה בין ז'אנרים (סוגה) מכלול של כללים שמאפיינים דפוס תוכן מסוים.

לכל ז'אנר יש את המאפיין שלו, האם ילדים יודעים לזהות מאפיינים וחוקים שונים של ז'אנר?

חוקרת בשם דפנה למיש  – טוענת : הקריטריון המרכזי אצל ילדים להבחנה בין ז'אנרים זהו קריטריון המציאות, מסתבר שילדים היום מעדיפים תכנים ריאליסטים.

וכיום ילדים מצפים לתכנים יותר ריאליסטים, הדרך של הילדים להבחין בין ז'אנרים נעשית על ידי ציר "הקיים". ילדים עד גיל 10 נוטים לחלק את התכנים ל 3 סוגים:

מה שקיים – חשות אקטואליה, תוכניות תעודה.

קרוב לקיים – כל מיני ניסיונות של טקסטים לשכפל מציאות, כמו סרטי אסונות, תכנים דרמטיים.

מה שלא קיים – נמצא בקצה השני של הסקאלה – ז'אנרים בדיונים, סרטים מצוירים, סרטי פנטזיה, הפרשנות מילד לילד שונה.

לא קיים                                                  קרוב לקיים                                           קרוב לקיים

שאלה

כיצד צ'נדלר ולמיש יסבירו את האופן שבו ילדים צופים ומבינים תוכניות ריאליטי (עד גיל 10)?

תשובה

הבחנה בין דמיון למציאות עפ"י צ'נדלר, הילדים לא מודעים שיש מניפולציה אפשרית, אקטואליה פיזית – קשה לילדים להתייחס לדברים לא מציאותיים בגישה שהם מתקיימים פיזית.

סבירות – מתייחס למרכיב הזמן, קורים הרבה דברים בזמן מצומצם, לילדים קשה להעריך את מרכיב הזמן.

מאפיינים צורניים – ילדים בגילאים צעירים – הכלים הצורניים שהם מכירים לא נמצאים, וכלים של עריכה שהם פחות מכירים כן נמצאים.

לפי דפנה למיש – הגבול בין קיים לקרוב לקיים מטשטש, אם זה נראה מציאותי אז לגבי הילדים זה קיים, הקושי להבחין בין ז'אנרים הופך להיות יותר מורכב.

(במבחן יכולה להיות שאלה – איזה מיומנות יהיה לילדים קשה לפתח? בד"כ מבקשים 2 דוגמאות ולכן יש לתת גם צ'נדלר וגם חוקר נוסף. )

ז'אנר נוסף: פרסומות – כיצד ילדים מבינים פרסומת?

ילדים כבר מגיל שנתיים יודעים לעשות הבחנה בין פרסומת לתכנים אחרים, אבל כששואלים אותם מה המטרה של הפרסומת? הם אומרים שני תפקידים:

 1. לשעשע ולהצחיק.

 2. לתת מידע חשוב.

מאמר – מצורות טלוויזיוניות לסכמות של סוגות (ז'אנרים) – פיץ יוסטון ושות'.

מאמר זה מציג מודל נוסף- הצגה של תהליכים בצורה גרפית, היתרון של המודל של פיץ בניגוד לפיאזה, הוא מתייחס לטלוויזיה ובניגוד לסלומון יש חלוקה לגילאים.

המאמר מגדיר את המושג סכמה – תבנית ידע שמשרתת את הפרט בהתנסויות עם מושגים או גירויים חדשים, כל פעם שמתנסים בחוויה חדשה נעזרים במאגר הידע שיש לנו, כדי לגבש לגביו דעה. הטלוויזיה ממלאת תפקיד מאוד מרכזי בגיבוש הסכמות.

עד היום בדקו כיצד מאפיינים צורניים משפיעים על ילדים ובדקו כיצד התכנים משפיעים, אבל לא היה מחקר שבדק את השפעת הטלוויזיה על גיבוש סכמות, סכמה יוצרת לנו דעות קדומות, הכוונה שהטלוויזיה מכתיבה סכמות אחידות לכולם, יש משהו מלאכותי, המאמר בודק גיבוש הסכמות אצל ילדים כיצד תופסים את הטלוויזיה.

עד גיל 3-4 ילדים מתייחסים לטלוויזיה כקופסת קסם, מה שהם רואים אמיתי.

4+ מפתחים קריטריון של מציאות, משתמשים במאפיינים הצורניים להפריד בין מציאות לדמיון, הפרדה בין ז'אנרים.

6+ מתפתחת יכולת של מציאות חברתית, הילד צריך ומסוגל להבין את התוכן של התכנים הטלוויזיוניים, בהתאם למידת התאמה למציאות חברתית, יש התייחסות למרכיב העלילה, מתי דברים מציאותיים ומתי לא, יכולת זו מתפתחת עד גיל 10. (היכולת לגבש סכמות של סוגות (מבדילים בין ז'אנרים) כלומר מכירים את הסגנונות של כל תוכנית).

כיצד הטלוויזיה מגבשת סכמות לילדים (על החברה)

הם עושים שני מחקרים:

מחקר 1

ראיינו ילדים בכיתות ב' ו- ה' וביקשו שיתארו שני מקצועות, שוטרים ואחיות, המטרה: לראות מאיזה מקור מידע הם מושפעים. תוצאות המחקר הראו שרוב הילדים בכתה ב' וגם בכתה ה' מתבססים על המציאות, ידעו להבחין בין התפקיד בסרט לבין התפקיד במציאות.

מחקר 2

איזה תפקידים ממלאת הטלוויזיה עבור ילדים. הממצאים הראו שככל שהגיל עולה, אז יש יותר נטייה להשתמש בטלוויזיה למידע ופחות לבידור.

המאמר מסתיים בהתראה לעתיד –

היום בגלל שהגבולות בין הז'אנרים מצטמצמים קשה יותר לילדים לפתח סכמות לגבי סוגות.

מאפייני הגישה המגוננת במחקר זה

א.     עניין של הגיל המוגדר

ב.      אזהרה לעתיד.

3. הבנת העלילה ויכולת מעקב אחריה

מיומנות מרכיבי העלילה – היכולת להבין את הסיפור הטלוויזיוני, ככל שגיל הילדים יורד קשה להם לעקוב אחרי עלילה טלוויזיונית,  היות והם עדיין לא בשלים מבחינה קוגניטיבית,  וכי הזיכרון מוגבל, וגם בגלל הסחת הדעת.

מקובל להניח שכדי להבין עלילה של סדרה או סרט אנו זקוקים לשלושה מרכיבים:

א.    היכולת להבחין בין עיקר לטפל.

ב.     חיבור בין שלבי העלילה.

ג.      הבנת החלוקה לזמנים – יש להבין את התפתחות העלילה גם מעבר לזמן כרונולוגי, הצופה צריך להיות מודע לשינויים בזמן.

חוקר בשם קולינס התעסק בנושא ילדים והבנת העלילה.

קולינס בדק ילדים בגילאי 7-14 עד כמה הם מבינים עלילה של סרטים, ומצא שככל שהגיל יורד ילדים זוכרים חצי מהעלילה, גם כששואלים אותם מיד אחרי.

וילדים בגיל 14 או קרוב זוכרים 90% מהעלילה.

ילדים זוכרים בעיקר את הפעילות על המסך, מה שנשאר בזיכרון זה בד"כ אלימות.

את הסיבות לאלימות פחות זוכרים.

מחקר – קולינס

שנה 82

המטרה: לראות מאיזה גיל ילדים מסוגלים להבין את הקשר בין מרכיבי העלילה.

השיטה : קולינס לקח 250 ילדים והקרין להם קטע מסרט, עצר את הסרט ושאל אותם שאלה ביחס לעלילה.

השאלה הייתה מאוד מסוימת, העלילה הראתה צעיר שעובר ברחוב רואה קבצן שמבקש כסף ונותן לו 40$ בשלב הקודם הצעיר הרג בטעות קבצן.

השאלה הייתה: למה הצעיר נתן לקבצן את התרומה?

הממצאים: בגילאי 12-14 הבינו הילדים את עניין המניע.

המסקנה: חלק לא מבוטל מהתכנים שנראים בטלוויזיה לא מובנים לילדים מתחת לגיל 10 ולכן הדגש מבחינתם היא על פעילות על המסך ובעיקר אלימות.

4. הבנת דמויות טלוויזיוניות – מה מניע את הדמויות .

הטלוויזיה היא אשנב הצצה לעולם המבוגרים. באמצעותה פוגשים הילדים מגוון רחב של אנשים, התנהגויות, תפקידים, עמדות ומצבים, ואלה משמשים דוגמאות להתנהגות במצבים שונים, מספקים ידע על העולם, מודלים להזדהות, לחיקוי וכדומה.

אחת הדרכים להמשיג את השפעתה של הטלוויזיה בתחום זה ע"י סכמת חשיבה. סכמה חברתית מתייחסת למבנה קוגניטיבי המייצג ידע מאורגן לגבי מושג נתון (לדוגמה המושג רופא או פושע) מקורו של הידע המעצב את הסכמה יכול להיות ניסיון חברתי ישיר, אך גם ניסיון באמצעות גורמים מתווכים משניים כמו הטלוויזיה.

מסתבר שילדים זוכרים טוב יותר דימויים טלוויזיוניים התואמים תפיסה מסורתית מקובלת של תפקידי המינים מאשר כאלה השוברים אותם. לדוגמה ילדים שצפו בתוכנית שהציגה בפניהם רופאה ואח, שיחזרו בטעות את סיפור העלילה על רופא ואחות.

עם העלייה בגיל ניכרים שינויים בדרך שבה ילדים תופסים דמויות, הן במציאות והן בטלוויזיה.

מחקרים הראו שילדים מפנימים ידע ועמדות כלפי מקצועות שונים המוצגים תדירות בטלוויזיה ואשר עליהם יש להם ידע ראשוני מצומצם. אולם המידה שבה דימויים אלה משפיעים על עיצוב תמונת העולם של הילדים תלויה במידה רבה בתהליכי ההבנה שלהם את הדמויות בתוך ההקשר העלילתי וכן בהערכה שלהם לגבי מידת הריאליות של המידע.

מחקר – ריבס – זיהה 4 ממדים מרכזיים המשרתים ילדים באבחנה בין דמויות טלוויזיוניות שונות :

–        הומור – מי הדמויות המצחיקות ביותר ועד כמה חלק מהדמויות המצחיקות באופן קיצוני מוצגות באופן ביקורתי ושלילי.

–        כוח פיזי – מי הדמויות החזקות ביותר ומי החלשות.

–        משיכה פיזית – מי מהדמויות מושך מבחינה גופנית.

–        פעלתנות – כמה פעילויות שונות ביצעה כל דמות במסגרת תפקידה הטלוויזיוני.

ריבס ראה שלא נמצאו הבדלים בין בנים ובנות בהתגבשות הממדים הללו. ריווס הסביר את זה בכך שיכולת החשיבה של הילדים הופכת עם הגיל ליותר מופשטת ומורכבת אך יתכן כי בו בזמן הם אף מבינים כי טלוויזיה, בניגוד למציאות, מצריכה רק הערכה פשטנית. לפיכך בבואם להעריך דמויות טלוויזיוניות הם מסתפקים בקריטריון פשוט.

מחקרים נוספים הראו שעם העלייה בגיל תרד החשיבות שמייחסים ילדים למאפיינים הפיזיים של הדמויות אולם תעלה החשיבות שהם מייחסים להופעה החיצונית.

המחקר של ריבס

שנה: 1979

שאלת מחקר:  כיצד ילדים תופסים דמויות טלוויזיוניות, כיצד ילדים בוחרים גיבורים טלוויזיוניים?

שיטת המחקר: אוספת קבוצת ילדים בגילאי ביס' יסודי (אי מידע על הכמות) וכן קבוצה של ילדים בתחילת גיל העשרה ומראיינת אותם – ראיון פתוח.

הממצאים: בארבעת התכונות אין הבדלים בין הגילאים, התוצאות אותן תוצאות גם לגבי הגילאים הנמוכים והגבוהים.

1. הומור.
2. כוח פיזי.
3. אסתטיות – הופעה נאה
4. פעלתנות – דמויות אקטיביות שמזיזות את העלילה.

היה ניתן לצפות שבכל גיל עולה ההתייחסות לדמות טלוויזיונית תהיה יותר מעמיקה, שהצעירים יחפשו מוסריות שמאפיינת מניעים של דמויות, ובכל זאת אין הבדל.

ההסבר של ריבס – החברה מרגילה ילדים כבר מגיל צעיר להתייחס לטלוויזיה בחוסר רצינות כמדיום שטחי ולא רציני, כבידור קליל, ההתייחסות גם של בני נוער לגיבורים שטלוויזיוניים ממשיכה להיות ילדותית ושטחית.

מסקנות: אפשר היה לראות במחקר כיצד תשובות של ילדים עומדות לפעמים בסתירה לציפיות של חוקרים (תכונות שלא חשבו עליהם הועלו על ידי הילדים) ניתן גם לראות את ההשפעה של החברה על תפיסת הילדים את הטלוויזיה  עם כל הכוח שמייחסים לטלוויזיה ילדים באים לטלוויזיה עם דימוי מאוד שטחי של הטלוויזיה (ההבדלים בין טוב ורע לא באים לידי ביטוי).

5. הבנת משמעותם של מאפיינים צורניים –

קבוצת חוקרים בראשותם של יוסטון ורייט חקרו נושא זה. המאפיינים הצורניים הן אותן טכניקות הפקה אור קוליות, המשמשות את המדיום הטלוויזיוני. לדוגמה : זוויות צילום מרחק מצלמה, פעלולי קול וכדומה. מאפיינים אלה יוצרים מעין תחביר של שפת הטלוויזיה. המבנים הטלוויזיוניים מעבירים משמעות ומסמנים מעברים בין סוגי תכנים שונים. לפיכך מאפיינים אלה של הטלוויזיה ממלאים מקום מרכזי בתהליכי עיבוד תכנים, בספקם רמזים לגבי מה שראוי לתשומת לב ולגבי סכמות החשיבה שכדאי להפעיל על מנת לפענח את התוכן הנדון.

מהידע המצטבר מסדרת מחקרים בתחום עולה כי צופים בגיל הגן מקדישים תשומת לב רבה יותר למאפיינים בולטים כמוסיקה עליזה, קולות משונים, אנימציה, קצב מהיר. ורק בהדרגה בגיל בית הספר היסודי הם מגבירים את תשומת לבם למאפיינים בעלי רמת בולטות נמוכה יותר. ילדים צעירים מעדיפים קולות של נשים ושל ילדים, נמשכים להומור ולצחוק ומעדיפים תוכניות בפורמטים מגזינים. ניתן גם לראות שוני בפרסומות המיועדות לבנים ופרסומות המיועדות לבנות, ובתוכניות המיועדות למבוגרים ולילדים. ילדים לומדים להבחין בהבדלים אלה ולפי האבחנה נקבעת מידת תשומת הלב ומופעלות סכמות חשיבה ההולמות את עולם התוכן המצופה מהמאפיינים הצורניים המוכרים. תשומת הלב של הילדים למאפיינים הצורניים ודרכי פענוחם הם תהליכים פעילים ומאומצים המחייבים אינטראקציה מתמדת בין הילד ובין הטלוויזיה.

סלומון מציע תיאוריה שמנסה להבהיר את התהליך האינטראקטיבי באמצעות המושג AIME המבטא את כמות המאמץ המנטאלי המושקע במשימה. בהתבססו על סכמות חשיבה קיימות מעריך הצופה אירוע מסוים כקל או קשה להבנה כחדש או מוכר כחשוב או לא חשוב וזה ישפיע על כמות המאמץ המנטאלי שהוא ישקיע בתהליך עיבוד המידע.