מייקל וולצר – אילו זכויות מגיעות לקהילות תרבותיות? – תקציר וסיכום

במאמרו "אילו זכויות מגיעות לקהילות תרבותיות?" טוען מייקל וולצר כי דרישותיהן השונות של קהילות תרבותיות מובחנות בתוך חברת רוב מתנקזות בסופו של דבר אל דרישה מהותית הקשורה ב-"שיעתוק התרבות" (cultural reproduction) המבטיחה המשכיות של הקהילה. זכות זו של שיעתוק תרבותי בעבור וולצר היא במילים אחרות הזכות לגדל ולחנך את ילדיה על פי אורחותיה, מסורתיה ואמונותיה של אותה קהילה תרבותית.

זכות זו אינה דבר מובן מאליו בעולם בו כל אדם יכול להשתייך למספר קהילות שונות שעלולות לעמוד בסתירה וניגוד אחד לשנייה (כמו למשל קהילה דתית בתוך חברה חילונית). במצב של מה שמכונה רב-תרבותית דקה, כלומר קיומן של קהילות שונות השותפות כולן לערכי יסוד ליברליים, אין לקהילות בעיה מהותית בקבלת הזהות המרובה של ילדיהן, והמדינה יכולה לממן או לאפשר מוסדות חינוך מיוחדים של הקהילה ובתנאי שהם ממלאים דרישות יסוד של הנחלת ערכים כלליים. אולם כאשר מגיעים אל מצב של רב-תרבותית עבה (וולצר משתמש במונח "קהילות חובקות-כל" או "קהילה כוללנית") של קהילות הנמצאות בתוך חברה ליברלית אך אינם מכירות בערכים הליברליים ובכל זאת תובעות את הזכות לאוטונומיה חינוכית, אנו נמצאים בבעיה.

הבעיה במצב של רב-תרבותיות עבה היא כי קהילות לא-ליברליות אינן מכירות בזכויות הפרט הליברליות ואינן מלמדות את חבריהן אודות זכויות אלו, כולל הזכות לעזוב את הקבוצה. כמו כן קהילות אלו ימנעו מחבריהן ידע אודות ערכים דמוקרטיים כמו שוויון, חופש הביטוי ומחויבות לטובת הכלל גם אם הוא אינו משתייך אל אותה קבוצה. הבעיה מתחדדת כאשר מבינים כי הזכות לשיעתוק תרבותי מותנית במניעת ערכים אלו מבני הקהילה.

וולצר מגדיר את הבעיה כהכרה בשותפות האינטרסים של המדינה וההורים כלפי ילדיהם. מצד אחד החופש של ההורים לשמר את תרבותם אצל ילדיהם ומצד שני רצונה של המדינה כי ילדים אלו יכירו ויחזיקו בכמה ערכי יסוד החשובים לה.

אולם וולצר מעלה בעיה נוספת שאינה נוגעת דווקא לצד הלא או האנטי-ליברלי, אלא דווקא ליכולת של הליברליזם לגלות סובלנות כלפי אנשים שאוטונומיה אישית אינה זכות מובנת מאליה, או אפילו רצויה, בעבורם. וולצר תוהה עד כמה הליברליזם מסוגל לגלות סובלנות כלפי אנשים שאינם דבקים בערכיו. הטענה של קהילות כוללניות כאלו היא כי זכות אמיתית לשיעתוק תרבותי היא הזכות לשליטה מלאה ובלתי מסויגת בחינוך הילדים, שכן אחרת המשכיותה של הקבוצה היא בלתי אפשרית.

המושג של רב-תרבותיות, בעבור מייקל וולצר, קובע כי אין מדרג קבוע של ערכים וכי ערכיה של המדינה הדמוקרטית אינם קודמים או עדיפים על ערכיהן של הקהילה שבתוכה. אך הניסיון של המדינה הליברלית לחייב קהילות כוללניות בהנחלת ערכים פלורליסטיים לילדיהן הוא למעשה כפייה של ערכים הזרים לאותה תרבות ששואפות להיות חד-ערכית, ושאלתו של וולצר היא האם אין בכך כפייה ונטישה של עקרון הסובלנות שאף הוא, כזכור, ערך פלורליסטי.

וולצר סבור כי הבעיה ביסודה נובעת מתוך האזרחות הדמוקרטית. אם לא היה מצופה מילדי הקהילה לקחת חלק בדמוקרטיה לא הייתה כל בעיה בלאפשר לקהילות אוטונומיה מלאה בחינוך. בכדי שיהיה ערך לחוקים הנקבעים בצורה דמוקרטית, לא ייתכן כי יהיו בתוך החברה קבוצות הרואות את עצמן ככפופות למערכת חוקים אחרים. המצב היחידי בו ניתן לקבל את קיומן של קהילות כוללניות היא במידה והן אינן דורשות מהמדינה דבר ואינן שותפות בה בשום אופן (כמו העדה החרדית, להבדיל מכלל הציבור החרדי).

השאלה בסופו של דבר מצטמצמת לאפשרות של כפייה ליברלית מצד אחד או פרישה מערכי הדמוקרטיה מצד שני. וולצר סבור כי במצב בו גורל הכוח הפוליטי הוא המונח על לשון המאזניים בקונפליקט עדיפה הכפייה הליברלית מאשר הכניעה לכוללניות, משום שיחסה של הליברליות, גם אם הוא כופה ומדכא, כלפי האחר עדיף על זה של הקבוצה הכוללנית. כלומר, דמוקרטיה יכולה להכיל בתוכה במידה מבוקרת גם פונדמטליזם, אך פונדמטליזם אינו יכול לחיות עם דמוקרטיה, ובמצב כזה עדיף שהדמוקרטיה תנצח.

אריסטו על הדבר הכי טוב שיש

מה מניע את הפעולות שלנו, למה אנחנו שואפים לדברים טובים ומהו הטוב הגבוה ביותר שאליו ניתן לשאוף. אריסטו על מה שחשוב בחיים

עוד דברים מעניינים: