הביקורת על הגישה הרב-תרבותית נוגעת בדרך כלל לכך שהיא מעדיפה את זכויות המיעוטים או המהגרים על פני זכויות הרוב או התושבים הותיקים, וכי היא מובילה לפירוק חברתי. ביקורות אחרות מצביעות על הבעיה האתית בסובלנות כלפי תרבויות שונות בנושאים כמו למשל מעמד האישה ו\או מסורות של אלימות. אולם ישנה גם דרך אחרת לבקר את הגישה הרב-תרבותית ולטעון כי ההכלה והכבוד לשוני של האחר לא נועדו אלא על מנת לשמר אותו כשונה וכאחר. כך רב-תרבותיות למעשה מעודדת הפרדה ותודעת נבדלות בין קבוצות שונות המובילה ל"גטואיזציה" שלהן.
אחד הפילוסופים השמאליים המפורסמים ביותר כיום, סלבוי ז'יז'ק, טוען כי אלו התומכים ברב-תרבותיות למעשה ניצבים בצד אחד עם אלו המתנגדים להגירה ולמגעים בין תרבויות ברצון המשותף שלהם להותיר את האחר רחוק מהם. לדברי ז'יזק, "הרב-תרבותיות הליברלית הסובלנית של ימינו היא חוויה של אחר המשולל מהאחרות שלו – האחר נטול-הקפאין" (מקור). כלומר, המטרה האמיתית של רב-תרבותיות על פי ז'יז'ק היא לא לכבד את השונות של האחר אלא לדאוג שהשונות הזו לא תאיים עלי. זוהי למעשה אותה גזענות, רק שהיא אפילו גרועה יותר בכך שהיא לובשת פנים נחמדות ומחייכות, שרוצה להישאר עם מי ש-"כמוני" ולא להתמודד עם מי ששונה ממני או חס וחלילה להיות אחראי כלפיו.
אך לא רק זאת, רב-תרבותיות בעבור ז'יז'ק נועדה גם לשמר את העליונות המוסרית של "האדם הרב-תרבותי". אדם זה מכבד מרחוק את ה"אותנטיות" של התרבות האחרת כאשר הוא בעצמו שומר על עמדה "ניטרלית" או "אוניברסלית" שמביטה בסלחנות על מי שעוד דבק בנטיות המסורתיות שלו. במילותיו של ז'יז'ק: "הכבוד של רב-תרבותיות לספציפיות של האחר היא הדרך היעילה ביותר לאשרר את העליונות שלה עליו" (מקור).
אז מה כן? ז'יז'ק מסתפק רק בביקורת אך אנו יכולים להסיק כי כבוד אמיתי לאחר תלוי במפגש אמיתי איתו, מפגש שכרוך גם בסיכון (והתקווה) שהוא גם באמת ישנה את מי שאנחנו.