סיכום: דת, לאומיות ודמוקרטיה בישראל – ברוך קימרלינג

סיכום: דת, לאומיות ודמוקרטיה בישראל – ברוך קימרלינג

סיכום זה נכלל במאגר סיכומי המאמרים במדעי המדינה וסיכומי מאמרים בחברה הישראלית

הדמוקרטיה בישראל מתוארת על ידי קימרלינג ב"דת, לאומיות ודמוקרטיה בישראל" כ"תיאודמוקרטיה" – קיום יחדיו של מערכת לאומית-דתית ומערכת דמוקרטית-ליברלית-חילונית.

א.     על פי קימרלינג רוב מבשריה ובוניה של התנועה הלאומית היהודית היו חילוניים. בתקופה זו, הקולוניאליזם האירופי היה סדר-העולם הדומיננטי, והאירופוצנטריות היתה הגישה התרבותית ההגמונית.

אנשי הדת לא היו לאומיים אך ההשקפה הדתית היתה חיובית כלפי ה"עלייה" לארץ הקודש.

הרב מוהליבר היה הראשון שניסה לשכנע את הציונים להתחשב ברגשותיהם של שומרי המצוות (הוא נכשל). היה לו חלק בפילוג שחל בתנועת "חיבת ציון" שיצר את היסודות לתנועת המזרחי. ב-1901 הצטרפה אליה קבוצת הרב ריינס.

הופעתה של הציונות כתנועה פוליטית הכריחה כם את המחנה הגדול של האורתודוכסיה היהודית להתארגן. ב-1912 קמה "אגודת ישראל" שנועדה לייצג את היהודי האמיתי ולא להפקיר את הזירה הפוליטית למתבוללים ולמחלנים. "אגודת ישראל" היתה הכוח הפוליטי היהודי המאורגן הגדול ביותר באירופה עד לשואה ויצגה לא רק את האורתודוכסים, אלא כל יהודי שלא נותק מן הדת והמסורת.

בחירת ארץ ישראל כיעד טריטוריאלי של התנועה הלאומית לא היתה מובנת מאליה, אך מכיוון שזה היה יעד שהיתה אליו זיקה ערכית ורגשית בקרב מאסה קריטית של יהודים הוא נבחר. מובן שהזיקה נבעה בעיקר תוך תיווך סימנים מסורתיים-דתיים.

היה ברור כי יהיה קל לגייס יהודים לארץ ישראל למען השגת גאולה קולקטיבית. היו גם תפיסות אוניברסליסטיות שסברו שבאמצעות אמנציפציה, דמוקרטיזציה ומהפכות תעשיתיות או חברתיות פוליטיות, תושג גאולה לכלל העולם ובמסגרת זאת גם ליהודים. היתה גם העדפה לחיפוש גאולה אינדיווידואלית בצורת הגירה לצפון אמריקה.

ב.      משה הס טען שהדת היהודית מאז מתן תורה ועד לתקופה הרבנית של ימיו היתה הביטוי האותנטי של "רוח העם", שבניגוד לכל יתר הדתות, ובעיקר הנצרות, שאף תמיד לגאולה קולקטיבית. זה היה הניסיון המעניין והיחודי ביותר לטשטש לחלוטין את הגבולות בין הדת היהודית כמכלול לבין הלאומיות המודרנית. השפעתו של הס היתה שולית בשל השתייכותו לקבוצות סוציליסטיות לא יהודיות.

שני הסטוריונים, גרץ ודובנו, היו אלו שלהם מיוחסת הבניית היהדות כלאום. שניהם עשו שימוש במקורות ובטקסטים יהודיים ולא יהודיים כאחד. שניהם הניחו כמובן מאליו את היות היהדות לאום, וכללו בתוך גילויי הלאומיות הללו את הדת שהיתה מנגנון השתמרות הלאומיות במצב של דה-טריטוריאליזציה והעדר ריבונות. דובנוב גרס כי היהודים הפכו לעם אירופי ועליהם לתבוע מעמד של מיעוט לאומי בתוך מדינות הלאום האירופאיות.

ספרו "אהבת ציון" (1845) של מאפו גם תרם לגיבוש התחושה הלאומית היהודית.

הציונות נסתה ליטול מתוך היהדות כמה מרכיבים מרכזיים ולהעניק להם משמעויות שונות והקשר אחר: 1. עצם הגדרת גבולות הקולקטיב, שהם כלל היהודים בעולם; 2. טריטוריית היעד. הגירה מאירופה וכינון חברה ביבשת אחרת ובקרב עמים אחרים היא פרקטיקה מקובלת ולגיטימית בהקשר הסדר העולמי הקולוניאלי; 3. חלקים נכבדים אם כי סלקטיביים מתוך הסמלים של היהדות כדת, כולל שפת הקודש, העברית ונסיון חילונה והפיכתה למודרנית.

הציונות נסתה להפוך את המקרא לטקסט היסטורי לאומי. אך חשוב לדעת שכבר בגולה היה במקרא שימוש מועט ביותר שכן הוא לא התאים לתנאי המחיה תחת שלטון זר ולא יהודי.

בתחילת שנות ה-60 הצביע ד"ר ג'ורג' טמרין על כך שלימוד תנ"ך בביה"ב ממלכתיים יוצר אתנוצנטריות יהודית קיצונית בקרב בני הנוער. הוא הראה כיצד פעולות שנעשו בתקופת התנ"ך (כגון השמדת עם) מתוארות כגבורה, ואילו פעולות דומות בקרב עמים אחרים מתוארות כבזויות.

ג.      אנשי העלייה הראשונה היו ברובם אורתודוקסים. אנשי העלייה השניה והשלישית היו חילונים אך עדיין היתה להם זיקה לדת. להם היתה בעיה של דו ערכיות – מצד אחד, הקשר לדת מעצם היותם יהודים, ומצד שני, הרצון למרוד בדורות הקודמים, בהיותם חילונים.

ד.      סיבות מדוע בעיית אופיו של המשטר בקולקטיב הציוני ומוסדותיו לא היו מרכיב מרכזי או חשוב בבשיח ובאידיאולוגיה של הציונות כמעט עד להקמתה של מדינת ישראל הריבונית:

1. נראה שלפני שקם המשטר, אין מה לדון באופיו.
2. לכל אגף בציונות היה רעיון ראשוני של איך יראה המשטר. האגף הליברלי רצה שלטון אריסטוקרטי ומדיטורקטי נאור. הסוציליסטים רצו שלטון שוויוני תחת הדרכתם של אוונגארד ואליטה המייצגים תערובת של אינטרסים מעמדיים סקטוריאליים.
3. דיון באופי המשטר היה יוצר קונפליקטים בתוך הקולקטיב היהודי – דבר שרצו להימנע ממנו עד הקמת הקולקטיב הריבוני.
4. היה צורך בסיבסוד של גופים שונים, שהיה צורך לא לעצבן אותם ע"י בחירת מודל זה או אחר של משטר.

עד קום המדינה נערכו מספר בחירות לקונגרס היהודי, לועידת ההסתדרות וכו'. בחירות אלו העניקו למערכת היהודית חזות חלקית וכמה מן הסממנים החיצוניים של דמוקרטיה. היתה זו מעין דמוקרטיה פרוצדורלית, שנעדרו ממנה רוב שאר התנאים והחירויות של דמוקרטיה ליברלית. החברה היהודית חולקה לקבוצות שיוצגו ע"י מעין "מפלגות" וכך נוצרה לה דמוקרטיה יהודית, שפרט לחיצוניים לה (ערבים, בריטים) הוצאו מתוכה גם האורתודוכסים הלא ציוניים, הקומוניסטים ומאוחר יותר, הרוויזיוניסטים. באופן זה נוצרה קהילתיות שענתה פחות או יותר לצורכיהם של רוב בני הקהילה. הבסיס ה"יהודי" והבסיס ה"ציוני" היו לא רק בבחינת זהות קולקטיבית, אלא גם עקרון מארגן להגנה על זכויות בני הקהילה. הסיבה להבניית זכויות אלה והענקתן כשירותים היתה לא רק דאגה לבני הקהילה, אלא שאיפתה של הקהילה היהודית להגיע למרב האוטונומיה ולאי-תלות מול המדינה המנדטורית, ולבניית מדינה בתוך מדינה בתוך ההקשר של משולש היחסים הבריטי-ערבי-יהודי.

מכתב ה"סטטוס קוו" שקבע את התחומים בהם תהיה המדינה יהודית לחלוטין, שלל את האפשרות שחוקתה של המדינה תהיה ההלכה. לא משום התנגדות עקרונית לכך, אלא משום שהקמתה של המדינה דורשת את אישור האו"ם שידורש חופש מצפון ודת במדינה.

ה.     גם בשלב של ניסוח מגילת העצמאות היה קושי בהגדרת הזהות של המדינה ומידת הלגיטימיות שלה, ובמתח הטמון בין יסודותיה הדתיים המובלעים בהכרזה לבין השאיפה להעניק לה תוקף אוניברסלי חילוני. הפתרון שנסתמן היה טשטוש הגבולות של היסודות הדתיים לאלה החילוניים, בין הדת ללאום.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה הועלתה על סדר היום אינספור פעמים (נותן כל מיני דוגמאות). הסיבה לכך שחלק מסמכויות המדינה מועברות לגופים דתיים – א. הסבר הסטטוס קוו – כדי לא לפלג את העם; ב. הסבר פוליטי כוחני – מכיוון ששום מפלגה בישראל לא זכתה מעולם ברוב פרלמנטרי מוחלט, נזקקות המפלגות הגדולות ל"קולות הדתיים" כדי להקים קואליציות ממשלתיות, ואלה "סוחטים" חקיקה דתית וטובות הנאה אחרות. הסברים אלה אינם טובים בכל המקרים. לדוגמא – בשנמות ה-50 העדיפה מפא"י קואליציה עם המזרחי על פני קואליציה על הציונים הכלליים ועם מפ"ם. ההשערה היא, כי מפלגות, קבוצות ואישים המיוחסים לאזור הציבורי ה"דתי", מעניקים לגיטימציה מסוג מסוים בחברה של מהגרים ומתיישבים, שמעולם לא פתרה את המתח בין  מרכיבי הזהות הקיבוצית שלה.

ו.       במהלך כינונה של מדינת ישראל, היה צורך להחליט לאיזה מן ה"גושים" תשתייך המדינה. למפלגות הדומיננטיות בחברה היתה אוריאנטציה סוציאליסטית – ועל כן ראו עצמם קשורים לבריה"מ.

הסיבות לכך שהאוריינטציה נקבעה לבסוף כלפי ה"גוש המערבי": א. היהדות האמריקנית נראתה כמשענת פוליטית וכלכלית יציבה ביותר לטווח ארוך; ב. בן-גוריון התרשם מאוד מהחברה האמריקאית בביקורו בארה"ב (מאי 1942); ג. ראשי המדינה לא רצו להיטמע במזרח תיכון לוונטיני ומפגר, ורצו להסתפח לקהילה האירופאית; ד. היה צורך בלגיטימציה למדינת ישראל, שכבר חשה את האיום הערבי. מדינה כזו הזדקקה ללגיטימציה דתית, שאותה לא יכלה לקבל מהגוש המזרחי שהיה אתיאיסטי במהותו; ה. השתייכות לגוש המזרחי היתה משנה את מערך הכוחות בפוליטיקה הישראלית ומעלה את מפ"ם מעל מפא"י – דבר שהיה לא רצוי לראשי המדינה.

המדינה נטלה לעצמה פיקוח על קליטת עליה, שליטה באוכלוסייה הערבית (באמצעות ממשל צבאי והוצאת אוכלוסייה זו משוק העבודה), בניית  צבא סדיר, עידוד יזמות כלכלית תוך סיבסודה, פיזור האוכלוסייה תוך אימוץ גישה של כור היתוך. בכך נהפכה המדינה לשחקן הראשי והבלעדי כמעט ולגורם בעל העוצמה הרבה ביותר בתוך המערכת. הדמוקרטיה הישראלית לא הכריה בקיום מיעוטים, שהי כולם היו יהודים, ומי שלא היה כזה, נחשב כמצוי מחוץ למערכת. תחת כוחה של המדינה נוצר מעמד בינוני חדש, שתלותו במדינה ירדה עם הזמן. מתוך זה צמחה תנועת "חירות" (היהודית:יהדות שהתפרשה מחדש לא רק כדת וכמסורת, אלא גם כגישה אתנוצנטרית אנטי-ערבית פעילה). גם הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל הצליחו לתרגם את מספרם לעוצמה פוליטית, ולהפוך למיעוט לאומי בעל מודעות עצמית.

בעקבות מלחמת ששת הימים הפכה הפרקטיקה של התנחלות למימד נוסף בציונות. אולם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הבינו אנשי גוש אמונים שאין ביכולתם לגרוף נצחון פוליטי סוחף, ולכן ריכזו את מירב מאמציהם בהנהגת חיי הלכה בהתנחלויות.

ז.      במקביל ל"גוש אמונים" התגבשה תנועה עממית דתית בארץ שהיא על-ציונית, כלומר, אדישה כמעט לחלוטין למטרות המדיניות המורכבות של הציונות. כאן המחבר נותן כל מיני נתונים לגבי אחוז המאמינים/דתיים בארץ. המדינה מצטיירת בחברה מסורתית עד דתית, אך בו בזמן גם ציונית ובעלת אוריינטציות מעורבות.

ח.     ליבמן (אינטלקטואל ומדען המדינה) רואה ביהדות ובדמוקרטיה סתירה. הוא צופה שתי סכנות למדינה:1. חילוניות קיצונית; 2. דתיות קיצונית. שלמה דשן (עוד אחד) רואה בגרסה היהודית -דתית המזרחית את הגרסה הסובלנית והפתוחה יותר של היהדות. ליבמן לא מסכים איתו. ליבמן אינו יודע בדיוק מה היא הפשרה שצריך לעשות אך הוא מונה מספר קבוצות העומדות למכשול בחברה הישראלית (כ"ח, ש"ס). בכל מיני בדיקות שנעשו, התברר שהדמוקרטיה נתפשת כערך עליון – כאשר היא מוצגת במישרין, אך כאשר נשאלים בנוגע לסיטואציות מסוימות (בהן נראית הדמוקרטיה בעקיפין) ערכה יורד.

המצב הרצוי עפ"י ליבמן – "סינתזה" בין עמדות ליברליות-דמוקרטיות לאתנוצנטריזם יהודי.

ט.     על פי קימרלינג אי אפשר לתאר את מדינת ישראל כליברלית-דמוקרטית. המאפיין המרכזי של הסדר החברתי בישראל, מעבר לכל ממשלה, הוא ההגמוניה הציונית. הגמוניה זו היא שלא מאפשרת למדינת ישראל להיות מדינת כל אזרחיה, ושמוציאה מחוץ לגבולותיה את הערבים – שהם אזרחיה. סדר זה נוח לכל מי שמצוי בתוכו – ועל כן קשה להאמין שהוא ישתנה.

ראה סיכומי מאמרים נוספים של ברוך קימרלינג:

קץ שלטון האחוס"לים 

הישראלים החדשים

ברוך קימרלינג על תרבות פוליטית