הצהרת כורש: תוכנה ומהימנותה

הצהרת כורש: תוכנה ומהימנותה, הסיבות למתן ההצהרה והשפעתה

הצהרת כורש

"כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‍ִים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִים. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם, יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹומוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה, עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָים"

עזרא א: ב – ד

 

תוכן הצהרת כורש

זהו נוסח הדברים של ההכרזה אשר הוציא כורש מלך פרס ליהודים בבבל אחר כיבושה על ידיו (העיר בבל נפלה בידי כורש בשנת 539 לפנסה"נ). הצהרת מנוסחת בעברית ובשפה חגיגית מאד ובה מלך פרס מדבר בשם אלוהי ישראל על כוונתו לאפשר ליהודים לעלות לציון ולבנות מקדש לה' "בירושלים אשר ביהודה".

  • ·       כורש מכריז על עצמו כשליח האל, אלוהים פוקד עליו לבנות בית מקדש בירושלים.
  • כורש מאפשר ליהודים לעלות לציון, לשקם את ירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש.
  • הנשארים בבבל יסיעו בכסף, בזהב, ברכוש ובאמצעים הנדרשים לבניית בית המקדש

הערכת מהימנותה ההיסטורית של הצהרת כורש

לפנינו אמורה להיות תעודה היסטורית, מסמך מדיני מהימן, הנוגע לאירוע היסטורי ידוע וחשוב, שהתרחש לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנים. עם זאת, נשאלת השאלה האם הצהרת כורש היא מסמך אמתי? חוקרים רבים ערערו על אמינותה של ההצהרה, וטענו שהיא פרי עבודתו של סופר מאוחר ש"זייף" תעודה זו. לחיזוק טענה זו הועלו נימוקים שונים, כגון: הייתכן שכורש פרסם  הכרזה מטעמו בלשון העברית? הייתכן שכורש האמין באלוהי ישראל (שהרי נאמר כי ה' פקד עליו; ה' נתן לו וכדומה)? מה פירושו של ביטוי כמו "הוא האלוהים אשר בירושלים", וכי מי לא ידע שהמקדש בירושלים? אם כן, לשם מה בא הביטוי בצורתו זו? האם אין זו הוכחה שידו של זייפן הייתה בתעודה זו?

אולם נימוקים אלה ואחרים אין בהם בשום פנים לערער את מהימנותה של הצהרת כורש, כפי שנראה מיד בהמשך. ידוע לנו כיום, כי מלכי פרס נהגו לפרסם את הודעותיהם המדיניות "אל עם ועם כלשונו" (מגילת אסתר א: כב). מנהג זה מסביר מדוע פורסמה הכרזת כורש בעברית, מה גם שההכרזה נועדה לעודד את רעיון השיבה ליהודה. יותר קשה להפריך את הנימוק בדבר "אמונתו" של כורש באלוהי ישראל. עם זאת, בין התעודות שנמצאו בבבל מצויה תעודה מימי כורש בלשון האכדית (הבבלית) שיש בה כמה הקבלות מעניינות להצהרת כורש שבמקרא. הכוונה ל"כתובת הגליל". תעודה זו מיועדת לתושבי בבל ובה מכריז כורש, בין היתר, כי מארדוך ( האל הבבלי הראשי) פקד על כורש במסע כיבושיו וסייע להצלחתו. עובדה זו מבטלת את הנימוק האמור לעיל כנגד אמיתות התעודה המקראית, שהרי אם הכיר כורש במארדוך אלוהי בבל בתעודה זו שלו (כתובת הגליל), אין זה מופרך שהוא הכיר גם באלוהי ישראל בהכרזתו אל היהודים.

 

המניעים במתן ההצהרה של כורש

כיצד ייתכן שמלך פרסי יתלה את כיבושיו באלים זרים, בין באלוהי ישראל בין באלוהי בבל? כדי להבין זאת עלינו לזכור שעובדי האלילים האמינו בריבוי אלים, ואמונתם זו (או העדפתם של אל זה או אחר) לא היה בה משום כפירה. אמונה זו בריבוי אלים (פוליתאיזם) הניחה לכורש להצהיר על הכרה גם באלים של עמים כפופים לו, בנוסף לאלי פרס עצמם. חשוב להבין כי מה שנראה לדעתנו כסתירה פנימית (אין לשכוח כי אנחנו רגילים לגישה המונותאיסטית) לא היה פסול כלל בעיני הפוליתאיסטים. יתרה מזו, באימפריה הפרסית שלאחר ימי כורש אנו עדים לא אחת לכך ששליטי האימפריה נותנים כבוד והכרה לאלים שונים על מנת לרכוש את אהדתם של נתיניהם השונים. מתן הכרה וכבוד לאלים זרים לא רק שלא סתר את השקפת עולמם של עמים שונים בעת העתיקה, אלא אף שימש לשלטון כמכשיר מדיני לרכישת אמון ושיתוף פעולה של העמים הכפופים להם.

באשר לביטוי "האלוהים אשר בירושלים", דומה שמשפט זה לא זו בלבד שאינו מצביע על עבודתו של זייפן יהודי, אלא שהוא עדות לאמיתות התעודה. מחבר יהודי, אילו היה הוא מזייף התעודה, ודאי לא היה נזקק לציון "אשר בירושלים", כדי להבהיר באיזה אל מדובר. הציון הגיאוגרפי מצביע דווקא על כך שידי זרים חיברו את המסמך, ועבורם היה הציון "אשר בירושלים" בחזקת צורך, כדי לקבוע בבירור בפולחנו של איזה אל מדובר – האל שמקדשו ועבודתו מקומם בירושלים.

עובדה נוספת המאששת את אמינות ההצהרה מופיעה בתעודה נוספת המיוחסת לכורש והמצוטטת גם היא בספר עזרא. התעודה ידועה כ"תזכיר של כורש" (בארמית – הדכרונא) ובה פונה כורש אל הפקידים הפרסים ונותן הוראות מפורטות לגבי הסיוע לבוני המקדש והוראה לאפשר ליהודים השבים לציון להעלות את כלי המקדש שהובאו מירושלים לבבל.

תזכיר של כורש

"בשנת אחת לכורש המלך נתן כורש המלך פקודה בעניין בית האלוהים שבירושלים: הבית ייבנה, המקום אשר זובחים בו זבחים, ויסודותיו יהיו חזקים. גבוהו שישים אמה, רוחבי שישים אמה. יהיו בו שלוש שורות של אבן גזית, שורה אחת של עץ וההוצאה תינתן מבית המלך. וגם כלי בית האלוהים מוזהב וכסף, אשר הוציא נבוכדנאצר מן ההיכל אשר בירושלים והוביל לבבל – ישיבו אותם. ויובא הכל להיכל אשר בירושלים למקומו ותניח בבית האלוהים"

עזרא ו: ג– ה

תעודה זאת משלימה למעשה את הצהרת כורש במתן אישור תקציבי לביצועה. משום כך לשונה של הצהרת כורש חגיגית ונרגשת ואילו לשונה של התזכיר יבשה ועניינית. לכן כתוב התזכיר בארמית, שכן הוא לא נועד לאוזני הציבור היהודי בבבל, אלא לצרכי המנהל הפרסי. על כן, ניתן להסיק כי שתי התעודות אמתיות ואף משלימות האחת את השנייה.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / יהודה בתקופה הפרסית / גלות בבל, הצהרת כורש ושיבת ציון

 

אפקט ה"איכסה!" ושיפוט מוסרי

האם תחושת "איכסה!" היא קריטריון טוב לביסוס בחירות ושיפוטים מוסריים? הפילוסוף ג'וליאן סבולסקו אודות חשיבותן ומגבולתן של תחושות בטן

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

בודהה על כך ששום דבר אינו קבוע

בודהה על איך נוכל להשתחרר מהסבל של חיינו אם רק נצליח להבין ששום דבר הוא לא קבוע ושהכל משתנה ונגמר, כולל אנחנו

האם האימפריאליזם עדיין איתנו?

אחר שגרם סבל רב במשך מאות שנים משנה האימפריאליזם את האופן בו הוא פועל אך לא בהכרח נעלם מהעולם שאותו הוא ממשיך לעצב

עוד דברים מעניינים: