מלכים ב' פרק י"ז מהווה נקודת שיא דרמטית בתולדות ממלכת ישראל: חורבן שומרון, הגליית עשרת השבטים לאשור, ותיאור לידתו של עם חדש – השומרונים. הפרק משלב שני ממדים של ניתוח היסטורי: היסטוריוגרפי (הסבר מדיני) ו-היסטוריוסופי (הסבר דתי-רוחני), המאפשרים הבנה רחבה של האירועים לא רק כצירוף נסיבות פוליטיות אלא כביטוי לרצון אלוהי והשגחה היסטורית.
היסטוריוגרפיה והיסטוריוסופיה – שתי רמות של סיפור העבר
היסטוריוגרפיה: כתיבת ההיסטוריה תוך בחירה מגמתית מה לספר וכיצד, בהתאם להשקפתו של הסופר.
היסטוריוסופיה: גישה תיאולוגית-היסטורית הרואה בהתרחשויות ביטוי להתערבות אלוהית ולהגשמת תוכניתו.
שלושה עקרונות יסוד חוזרים בפרקים אלו:ה' מתערב בעולם ומכוון את ההיסטוריה.
עמים ואומות משמשים כלי בידי ה' להענשה או לגאולה.
ירושלים ובית דוד – נבחרים אלוהיים, בעלי מעמד רוחני מיוחד.
הסיבה ההיסטורית לחורבן ממלכת ישראל – מלכים ב', פרק י"ז – פסוקים 1–6
הסבר היסטוריוגרפי לחורבן שומרון מציג את מדיניותו הכושלת של הושע מלך ישראל. במשך שנים שילמה ישראל מס לאשור, אך הושע הפסיק לשלם מיסים וניסה לכרות ברית עם מצרים. שני מהלכים אלו פורשו על ידי אשור כמרד. כתוצאה מכך הטיל שלמנאסר מלך אשור מצור על שומרון, ולאחר שלוש שנים היא נפלה ויושביה הוגלו (721 לפנה"ס). מדובר בטעות פוליטית חמורה שגררה אחריה חורבן לאומי.
שיטת ההגליה האשורית – פסוקים 6, 24
אשור נקטה במדיניות של "הפרד ומשול": היא הגלתה אוכלוסיות מערים כבושות והושיבה במקומן עמים אחרים. כך הוכרעו התנגדויות ופורקה הזהות הלאומית של העמים הנשלטים. תושבי ממלכת ישראל הוגלו לאזורים מרוחקים, ואילו עמים זרים הובאו לאזור שומרון. מטרת המדיניות: למנוע מרידות ולערער את היציבות החברתית של האוכלוסייה הנכבשת.
הסיבה ההיסטוריוסופית לגלות – פסוקים 7–23
הפרק מדגיש כי הגלות הייתה בראש ובראשונה תוצאה של חטאים דתיים מצטברים:
עבודת אלילים, בניית במות, הליכה בדרכי הגויים.
התעלמות מנביאי ה' ואזהרותיהם.
הפרת הברית עם ה' ומיאוס בחוקיו.
המלכת ירבעם בן נבט והפילוג מהממלכה המאוחדת נתפסים כתחילת ההידרדרות. תפקידי הנביאים (פס' 13, 23) היו להתריע, להדריך ולכוון לחזרה בתשובה – אך העם סירב לשמוע. ההקבלה שעורך הסופר בין חטאי ישראל לבין חטאי הכנענים מעצימה את חומרת מעשיהם ומצדיקה את עונשם.
השומרונים – פסוקים 24–41
במקום תושבי ישראל שהוגלו, יישב מלך אשור עמים ממקומות שונים באימפריה. עמים אלו כונו "שומרונים". הם הביאו איתם פולחן אלילי, ולא הכירו את אלוהי המקום. כאשר תקפו אותם אריות, הם ראו בכך עונש אלוהי, וביקשו ללמוד את דרכי ה'. בשל כך, חז"ל כינו אותם "גרי אריות" – מונח לעגני, שכן גיורם נבע מפחד ולא מאמונה אמיתית.
לפי התפיסה האלילית, לכל מקום יש אל משלו, ויש לעבוד אותו כדי להינצל.
מלך אשור שלח כהן מישראל ללמדם את משפט אלוהי הארץ, אך הם המשיכו בפולחן סינקרטי – שילוב בין עבודת ה' לעבודת אלילים.
לאחר שיבת ציון, השומרונים הציעו עזרה בבניית בית המקדש, אך נדחו על ידי שבי יהודה שראו בהם לא-יהודים. מאוחר יותר טענו השומרונים שהם צאצאי עשרת השבטים, ושאמונתם הפכה מונותאיסטית.
סיכום
פרק י"ז במלכים ב' הוא פרק יסוד בהבנת חורבן ממלכת ישראל, לא רק ככישלון מדיני אלא גם כאירוע בעל משמעות רוחנית עמוקה. הגלות מוצגת כעונש על חטאים דתיים, אך גם כתוצאה מהחלטות שגויות. במקביל, מתואר תהליך של ערבוב זהויות – לידתו של העם השומרוני – שילווה את עם ישראל גם בתקופות מאוחרות יותר.
מתוך: סיכומים בתנ"ך: מלכים ונביאים
