סיכום מאמר: אי שוויון חברתי בישראל \ אמיר בן-פורת

הסכנות הסמויות של אי-שוויון כלכלי

סיכום מאמר: אי שוויון חברתי בישראל \ אמיר בן-פורת

מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

מאמרו של אמיר בן פורת "איש שוויון חברתי בישראל" עוסק בגורמים לריבוד חברתי בישראל.

ריבוד חברתי ע"פ קרל מארקס:

קרל מארקס מבחין בין שני מעמדות, הקשורים לאופני הייצור:

א.     בעלי אופני הייצור

ב.      חסרי אופני הייצור

ע"פ מקס וובר:

מקס וובר התייחס לשלושה פרמטרים בנושא אי השוויון:

א.     מעמד (מדובר על הכנסות)

ב.      סטאטוס (יוקרה)

ג.      מפלגה (עוצמה פוליטית)

ראה גם מאמרו של מקס וובר – "מעמד, סטאטוס, מפלגה"

• בן פורת הוא ניאו-מרקסיסט, שמפתח את התיאוריה המרקסיסטית הבסיסית ומתאים אותה לימינו, אולם משלב גם מאפיינים ובריאניים.
• הניאו-מרקסיסטים יקשרו את הראייה המעמדית לשיוך על פי לאום, מוצא ומגדר.

רקע כללי

המאמר "אי שוויון חברתי בישראל" של אמיר בן פורת עוסק בהתפתחותו של אי השוויון החברתי בישראל החל מתקופת היישוב ועד לשנות ה- 90. ההנחה היא, כי אי השוויון הוא תופעה מבנית, המבוססת בעיקר על ריבוד מעמדי, אך מושפעת גם מגורמים נוספים – לאום, מוצא האתני ומגדר.

רקע תיאורטי

• תיאוריית הריבוד של מארקס
• תיאוריית הריבוד של וובר
• מדינת הרווחה – ממתנת את המבנה הקפיטליסטי בכל הקשור לחלוקת ההכנסות
• ניאו-מארקסיזם – מספר מעמדות ולא שני מעמדות

הטענה המרכזית

על פי בן פורת מקורו של אי השוויון בחברה הישראלית נעוץ בקווי היסוד של המבנה החברתי-כלכלי, שהתגבשו בתקופת היישוב ומשקפים את התפתחותה של החברה הישראלית כקפיטליסטית, אשר בה המעמד (הכלכלי) הינו הגורם המכריע ביצירת אי שוויון ובשימורו.

האליטות מדברות ב"שפה סוציאליסטית" (מדינת רווחה), אך בפועל המדינה היא קפיטליסטית.

ישנן שלוש טענות מרכזיות במאמר:

א.     מקורו של אי השוויון בחברה הישראלית נעוץ כבר בקווי היסוד של המבנה החברתי הכלכלי עוד מתקופת ההתיישבות.

ב.      התהליך החשוב ביותר מאז הקמת המדינה ועד ימינו הינו הפיכת מדינת ישראל למדינה קפיטליסטית, אשר בה המבנה המעמדי הינו הגורם המכריע ביצירת אי השוויון מלבד מוצא, מגדר ולאום.

ג.      תפקיד המדינה – למדינה תפקיד משמעותי ומכריע ביצירת אי השוויון, מכך שהיא ממונה על חלוקת המשאבים – היא מקצת המשאבים הראשונה.

כיצד מדגים בן-פורת את טענתו?

סקירת אי השוויון החברתי בישראל בשלוש תקופות עיקריות, תוך כדי התרכזות בפן המעמדי וגם לאור גורמי ריבוד נוספים.

בן פורת מרחיב את התיאוריה המרקסיסטית, זהו הניאו-מרקסיזם, אשר מדבר על מספר מעמדות ולא על שניים וכן מכירים בכך שהמעמד הוא הגורם המרכזי לריבוד, אך אינו הגורם הבלעדי. הוא הגורם הקובע, אך ישנם גורמים מעצבים.

המאמר מתחקה אחר שלוש תקופות היסטוריות עיקריות:

1) שנות ה- 50 וה- 60 – המאפיינים הקפיטליסטיים קיימים מקום המדינה, ומאז מתחילה ההתפתחות של המצב הקיים. התופעה הבולטת ביותר היא עלייה המונית (שרובה הגיעה מהמזרח) – התהליך שמשפיע ביותר על המבנה הריבודי:

• העלייה ההמונית לישראל הביאה לשינוי המבנה הדמוגראפי של האוכלוסייה במובנים אתניים/מגדריים/לאומיים/ גיל.
• מרבית העלייה הגיעה מחברות טרום קפיטליסטיות (פיאודליות), מה שיצר פער מהותי בין כלכלת המוצא (חקלאית בעיקרה) לכלכלת החברה הישראלית, שמתהווה כחברה קפיטליסטית תעשייתית טכנולוגית.
• במונחים מרקסיסטיים העלייה ההמונית שונה מבחינת אופני הייצור – כוח האדם שהגיע היה לא מיומן בצד הטכנולוגי, נתפס כלא משכיל וחסר ניסיון, מה שגרם לפער מבחינת איוש המשרות (לא אוישו רבים מהעולים החדשים).
•  התוצאה: נוצר קשר בין מוצא ומעמד – זהו פיתוח התיאוריה המרקסיסטית.
• גורם הוותק באוכלוסייה הקיימת הוותיקה גרם למוביליות של אוכלוסייה ותיקה כלפי מעלה, אשר זכתה לחלון הזדמנויות גדול יותר, שהיטיב עימה. האוכלוסייה החדשה מילאה את התפקידים בעבודות ה"שחורות", משרות שלא דורשות השכלה, ניסיון והכשרה, בעוד הוותיקים האשכנזיים איישו את התפקידים הניהוליים, משרות של 'צווארון לבן'. עקב כך נוצרו פערים גם ברמות השכר וברמות החיים.
• בשנת 52' – תופעת השילומים מגרמניה לאשכנזים, שהגבירה את פערי ההכנסות בין מזרחים לאשכנזים.

המאמר מחדש לנו בעיקר את תפקידה המרכזי של המדינה ביצירת אי השוויון, כיוון שהיא מנתבת את יחסי המשחק הכלכליים, יש לה יכולת השפעה תקציבית, המדינה היא סוכן ראשי, כמעט בלעדי של הכלכלה והפוליטיקה בישראל. מכאן – אחריותה ליצירת אי השוויון.

חלקה של המדינה ביצירת אי השוויון:

א.     שליטה בהון – עקב חולשתה של הבורגנות. גם כשמדובר בהשקעות חיצוניות זרות, מרבית ההכנסות מגיעות למדינה.

ב.      חלוקת משאבים – המדינה מחליטה לגבי מיסוי

ג.      מוסדות הקליטה והתעסוקה הם באחריותה של המדינה

ד.      תמיכה וסיוע לסקטור הפרטי

 2) מאמצע שנות ה- 60 עד סוף שנות ה- 70 :

• תקופת כלכלה בין שתי מלחמות (67' מלחמת ששת הימים ו- 73' מלחמת יום כיפור): תמורות במבנה המשק, בהרכב כוח האדם, מדיניות תעסוקה ויחסי עבודה. אחרי 67' שררה תחושה של התפתחו כלכלית ענפה, צמיחה כלכלית והאצה בשיעורי התיעוש. למרות זאת, לא כולם נהנים מפירות הצמיחה, ישנו אי שוויון והפער מועצם. הנהנים הם בעיקר אנשי העשירון העליון.
•  ירידה בהשפעת הממשלה על הפעילות הכלכלית – הפרטה – התחזקות המשק הפרטי, ירידת כוחה של ההסתדרות, עליית כוחם של הבנקים וחברות גדולות, גידול בהזרמת הון זר.
• לאחר 73' – "מלחמת יום כיפור" – משבר כלכלי, שקשור גם למשבר העולמי, הידרדרות במצב הכלכלי.
• שנת 77' – שנת מהפך פוליטי: עליית הליכוד לשלטון, אינה ממזערת את גילויי אי השוויון. הייתה ציפייה למיגור אי השוויון, אך זו נחלה תבוסה. כלומר – אי השוויון נותר בעינו ואף התחזק.
• גם בשנים אלו למוצא העדתי השפעה על המעמד.
• ראה מאמר בנושא: פרידה ממדינת הרווחה – יוסף קטן

3) שנות ה- 80 וה- 90 :

• ייצוב הקפיטליזם  – המדינה מעורבת בכינונו ובשימורו. המדינה הופכת יותר ויותר קפיטליסטית.
• התחזקות מגמות כלכליות, שהחלו בשנות ה- 70:

א.     התפלגות משלחי היד – עדים להתחזקות של משלחי יד בעלי תגמול כלכלי גבוה, התחזקות משרות, ירידה בתחום החקלאות, משרות שאינן עתירות הון נדחקות הצידה, ישנה ירידה ביוקרת מקצועות, שאינם מתוגמלים כלכלית.

ב.      התפתחות תעשייתית באזורים עירוניים, הבחנה בין אזורי מרכז לפריפריה, התגמול, השכר והרווחיות בתעשיות הממוקמות במרכז הארץ גבוה יותר מזה שבפריפריה, נוצרת תמונה היררכית בין המרכז לפריפריה, המתקשרת לפערי מוצא שונים                                   (פריפריה – מזרחים, מרכז – אשכנזים).

ג.      עליית מספר השכירים

ד.      ריכוז הרכוש וההון למספר קטן של חברות ענק – מרכוז העשירון העליון.

• הקפיטליזם מקבל לגיטימציה אידיאולוגית ותמיכה פוליטית
• המונח "שוק חופשי" כמטבע אידיאולוגי, המחבר בין מחנות השמאל והימין הפוליטיים

*בן פורת מציין את האוכלוסייה מברית המועצות כמשפיעה מאוד, אוכלוסייה משכילה, שיצרה סף חדש, שתרם להתרחבות ההשכלה הגבוהה בישראל.

*מבחינת מעמד הפרולטריון – עובדים פלסטיניים היוו פרולטריון חדש, שאחריו, בשנות                ה- 90, הוחלף על ידי העובדים הזרים. מעמד הפרולטריון הזה ממוקם מבחינה ריבודית במקום מאוד נמוך ואינו זכאי לזכויות אזרחיות, זהו מעמד פרולטריון, שמורכב מאוכלוסיות מיעוטים – פלסטינים, עובדים זרים – הדומה מבחינת הרכבו הדמוגראפי למעמד הפרולטריון במערב אירופה. עם כניסתו של הפרולטריון החדש ישנו תהליך של ניעות מעלה של הקבוצות האחרות.

*מבחינה מוסדית ישנו שינוי מכריע – הקפיטליזם מקבל לגיטימציה אידיאולוגית.

חלקה של המדינה בשימור אי השוויון

• שליטה בהון הנכנס.
• סיוע לסקטור הפרטי וחיזוקו.
• המדינה פועלת כיזם כלכלי
• קידום תהליך התיעוש
• ייבוא הון, המאפשר מדיניות רווחה מבלי לפגוע בסקטור הכלכלי הפרטי.
• עמדת המדינה כלפי שוויון הזדמנויות ורווחה

קיימים שלושה דגמים מרכזיים לגבי שוויון הזדמנויות ומדיניות רווחה:

דגמים אלה מגדירים את מידת מעורבות המדינה בעמדתה כלפי שוויון הזדמנויות, והינם תוצר של מדיניות קפיטליסטית וכלכלה חופשית – נוצרה מגמה של אי שוויון, שהעלתה את השאלה: "איזו מדיניות תנקוט המדינה כדי לצמצמו?"

א.     דגם שמרני – קיימת הבטחה לתנאי מינימום, על מנת שיחידים בחברה יוכלו לקיים יוזמות ופעילות כלכלית. תפקיד המדינה מינורי, קיים שום חופשי, פעילות כלכלית מתרחשת מאליה, זו התנהלות כלכלית, שתלויה באותם פרטים.

ב.      דגם רפורמי – אספקת מוצרים ציבוריים מסוימים, כגון: חינוך, בריאות ורווחה, שיקלו על הקבוצות החלשות, על מנת שתוכלנה להתמודד במשק כלכלי ליברלי.

ג.      דגם רדיקאלי – גורס, כי על המדינה להתערב ולהנהיג מדיניות של אפליה מתקנת לאור הפערים שנוצרו.

ניתן לראות כי המעבר בין הדגמים השונים הינו יחסי – מחוסר התערבות של המדינה עד התערבות אקטיבית מלאה.

טענת בן פורת מבחינת ישראל

• עד שנות ה- 90 המדיניות בישראל נעה בין הדגם הרפורמי לרדיקלי, לעבר פעילות אקטיבית וניסיונות למזער את אי השוויון.
• החל משנות ה- 90 ואילך אנו עדים להחמרה בהתערבות המדינה, בכך שיש קיצוץ בהתערבות המדינה, צמצום בלקיחת אחריות על ידה, המדיניות הופכת מרפורמית לשמרנית, התערבות המדינה הולכת ופוחתת – כשאנו נעים ממדיניות רפורמית (התערבות) למדיניות שמרנית (אי-התערבות), ישנה הנחה של מריטוקרטיה – המוכשרים יבלטו ויקודמו.

היבטים נוספים לאי השוויון

• יוקרה תעסוקתית – מקצועות שמתגמלים יותר נתפסים כיוקרתיים יותר
• עוני – בא לידי ביטוי באי השתתפות בכוח העבודה, בהשכלה נמוכה, במשפחה גדולה, בחד הוריות, בגיל ובוותק.
• מוצא, מגדר ולאום – הראייה הניאו-מרקסיסטית קושרת את המעמד לשלושת המאפיינים הללו.

הייתה ציפייה חזקה, שעם התחזקות הקפיטליזם צמיחת השוק החופשי והצלחת המוכשרים יבוטלו כל הקריטריונים השיוכיים של מוצא, מגדר ולאום. תיאוריית השוק החופשי אינה מתייחסת למוצא ולמאפיינים שיוכיים, אך בפועל לא הספיק הכישרון, קיימת משמעות ממקמת, שמציבה את הפרט בסולם הריבודי ותלויה באופן חד משמעי במאפיינים שיוכיים, כגון: מוצא, מגדר ולאום. בעולם הקפיטליסטי האדם נחשב לסחורה ונמדד על פי מידת תרומתו לשוק. המציאות של האדם וחייו מותנים במאפייניו השיוכיים, אלה הם:

א.     מוצא – בשנות ה- 50 וה- 60 רווחה הסברה, שפערי המוצא הללו יתמתנו עם הזמן. כלומר, ציפו שהעולים החדשים יתאקלמו במסגרת "כור ההיתוך" והפערים ייעלמו. אך, בפועל, הפער לא הצטמצם, הוא עודנו קיים על אף קידומם של מזרחים.

ב.      מגדר – מחד, ישנה עלייה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה וברמת ההשכלה, ומאידך, הפער המגדרי נותר. הסיכוי למוביליות כלפי מעלה בקרב נשים נמוכה מזו של הגברים. ראה: מעמד האישה בישראל, מגדור בשוק העבודה – דפנה יזרעאלי )

ג.      לאום – אי שוויון בין הסקטור הערבי לזה היהודי ואי שוויון בתוך הסקטור הערבי. הערבים מצויים במצב של נחיתות בכל הקשור לאי השוויון החברתי מבחינת סולם הריבוד, הם מצויים בתחתית השכר. למשל – בתוך לאום יכול להיות גם שיוך מגדרי, שמוריד את המעמד עוד יותר – אישה (מגדר) ערבייה (לאום).

לסיכום,

עפ"י בן פורת, מצבו של היחיד במבנה החברתי נקבע, קודם כל, על בסיס מעמדי. המבנה המעמדי של החברה הישראלית נקשר במוצא, במגדר ובלאום. מצד אחד, התפתחות הקפיטליזם לא ביטלה את השפעתם של גורמים אלה (למרות הציפייה לצמצום), אך מצד שני, התהליך המרכזי שקבע את המבנה החברתי-כלכלי של ישראל היה הפיכתה לחברה קפיטליסטית (תחת רטוריקה סוציאליסטית). בתהליך זה היה למדינה  תפקיד חשוב ומכריע. התחזקות המגמות הקפיטליסטיות דומה למה שקורה בחברות מערביות, יש שאיפה להידמות להן.

ביקורת

• פעולה מול מבנה – המאמר מתייחס בעיקר למבנה החברתי, אין התייחסות לפעולה, לשחקנים החברתיים, אלא התייחסות למעמד לכלכלה, למדינה. התיאוריה המרקסיסטית מניחה, שאם נולדת תחת שיוך מסוים, כנראה שתמוקם במיקום ידוע מראש, אין התייחסות לאקטיביות של הפרטים בחברה, ההתייחסות היא מאקרו חברתית תחת תיאוריית על – תיאוריה מבנית.
• התמקדות יתרה (עודף התייחסות) בגורם המעמדי-כלכלי, תוך הזנחת הגורמים הנוספים – מוצא, מגדר ולאום.

• ניתן לענות על הביקורת הזו, בכך שזו מהות הגישה הניאו-מרקסיסטית.