שאלת השילומים הייתה אחד האירועים המרכזיים שלקחו חלק בעיצוב זיכרון השואה בשנות החמישים. מדינת ישראל ראתה את עצמה כנציגת יהודי העולם, וכיורשת של יהדות אירופה שנרצחה בשואה. במרס 1951, תבעה ממשלת ישראל מגרמניה פיצוי כספי. ישראל תבעה את הכסף בהתאם לסכום הוצאותיה על קליטת יהודי גרמניה שעלו לישראל מאז עלה היטלר לשלטון.
הסכם השילומים נחתם בין ישראל לגרמניה, על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר. במסגרת ההסכם העבירה גרמניה לישראל סכום של כ-3 מיליארד מרק, בין השנים 1953-1965. בנוסף, ממשלת גרמניה העניקה רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה.
שאלת השילומים, עוד קודם לחתימת ההסכם, עוררה וויכוח קשה בציבור הישראלי. באותם ימים הישראלים הנהיגו חרם כלכלי ותרבותי על גרמניה. היה זה חרם וולונטרי שאינו היה מעוגן בחוק.
בינואר 1952 התנהל בכנסת וויכוח סוער סביב שאלת השילומים. טענות התומכים ביצירת ההסכם היו:
1) היבט לאומי– הסכם זה עשוי חזק את מעמדה של מדינת ישראל כנציגת העם היהודי כולו.
2) היבט פוליטי – גרמניה המערבית שלאחר המלחמה החלה לזכות ביחס חם מצד מדינות העולם, ולכן היה חשש שבעתיד, לא ניתן יהיה לתבוע ממנה פיצוי כספי.
3) היבט כלכלי– השילומים יסייעו למדינת ישראל לממן את הפרוייקטים הלאומיים הגדולים כמו עלייה, צבא ופיתוח תעשייה.
טענות המתנגדים להסכם השילומים
1) היבט לאומי – לא מנהלים משא ומתן עם רוצחים.
2) היבט מוסרי – השילומים של גרמניה עשויים להיחשב כמחילה על רצח של מיליוני יהודים. לא ניתן להשוות חיי אדם לכסף.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
