מהפך 77': עליית בגין לשלטון
רבין נכנס בנעליה של גולדה שהתפטרה, ומקים ממשלה במבנה המסורתי עם המפד"ל. הממשלה הזאת מגיעה עד לבחירות, ומפסידה בבחירות לבגין שעולה לשלטון בשנת 77'. מהפך 77 ועלייתו של בגין לשלטון זעזעה את האליטה הישראלית, ולדעת גדי (ומני מאוטנר) העבירה את מקום מושבה לבית המשפט וניסתה לשלוט ממנו. בן גוריון לא הסכים לקרוא לבגין בשמו והיה קורא לו ("הג'נטלמן שיושב מימינו של …"). חשבו על בגין שהוא פשיסט והיה פחד ממשי בעיני רבים שהדמוקרטיה הישראלית תוחלף בפאשיזם. בגין נבחר בעיקר על פני גל של מחאה מזרחית.
בגין לא מרוקאי, הוא אחד הפוליטיקאים הכי "פולנים" שיש. איך קורה שהזעם המזרחי מתנקז דווקא לבגין. מנהיגה של חירות, ז'בוטינסקי היה גזען, וחשב שאנשי עדות המזרח הם ברברים שצריך לחנך מחדש אם בכלל אפשר. אז איך יכול להיות שחירות עם נטייתה לדעות גזעניות הופכת לאבן השואבת של הזעם של המהגרים המזרחיים?
הסיבות לתמיכה של עדות המזרח בבגין לדעת גדי הן:
- מפא"י לא היו רגישים לכבוד של אנשים. הם חשבו שאנשים צריכים לשכוח את מה שהיה בעבר, ולהתרכז בציונות הישראלית. היחס שלהם לכור ההיתוך היה שצריך לבטל את התרבות שהייתה לפני. ישראל היא מקום מעשי ואין בו מקום לנוסטלגיה. הרבה אנשים נפגעו מזה, כי הגירה זה דבר טראומטי. מפא"י לא השכילו להבין את זה, והם התעלמו מהקושי הזה. למנטליות הזאת היה מחיר שמפא"י לא הייתה ערה לו. בגין הבין את החשיבות של הפגיעה בכבוד. בגין הבין שפגעו בכבוד של אנשים והוא ידע לגייס את זה לטובתו. בגין דיבר הרבה על כבוד. לדעת גדי, אם בגין היה מנהיג את התנועה הציונית לא הייתה כנראה מדינה, כי בגין היה איש של דקלרציות וכבוד. לדעת גדי, עשייה מסוגה של האצ"ל (טרור) היא דקלרטיבית יותר מאשר מעשית, זאת דרמה שמפחידה, אבל היא נעדרת ממלכתית. בעיני גדי יש הבדל בין הרטוריקה הדרמטית והמיתולוגית של חירות לבין הממלכתיות של מפא"י.
- לבגין, בניגוד לז'בוטינסקי היה כבוד לדת היהודית כמסורת. זאת נקודה עיוורת של הרבה מהאשכנזים, דתיים וחילונים כאחד. בגין בעצמו היה אדם לא דתי אבל מסורתי. הוא שמר על כשרות לא מטעמי קיום מצוות אלא מטעמי מסורת. לבגין היה קשר אישי למסורת. עבור אנשים שכבודם נפגע, פתאום היה אדם שגם רגיש לכבוד וגם מכבד את המסורת.
לקרוא מאמר מתוך ספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" (סתיו 82'), העלבון והזעם. המאמר מתאר ביקור של עמוס עוז בבית שמש. מתוך המאמר אפשר לראות את הרטוריקה של הימין ובגין:
- כבוד
- מסורת – הרטוריקה הדתית של התנועה הזאת ושל בגין דיברה אל ליבם של מי שהגיע מרקע מסורתי.
- ניציות – הניציות של בגין גם כן לא מנותקת מהכבוד.
- ימין כלכלי – מה שהחליף את מדינת הרווחה בישראל הוא מדינת הרווחה בשטחים. הייתה תחושה שאנשים התקדמו בגלל שהגיעו פועלים מהשטחים. בתפיסה הזאת היה מישהו בתחתית עד שהגיע מישהו יותר נמוך.
דווקא השמאל חסם חלק מהמוביליות של חלק מהפועלים. מפא"י הייתה מאד אגרסיבית כלפי מי שלא היה לו כרטיס אדום. חירות היו שוליים מנודים, וגם המזרחים הרגישו מנודים. סולל בונה הייתה המעסיק הכי גדול במשק. ולכן לרבים הייתה תחושה שהמונופול של השמאל מתנכל להם. התחושה הייתה שדווקא הסוציאליזם מכשיל את הפועלים והחלשים. באופן טרגי, דווקא החלשים הצביעו לימין הכלכלי שסופו להחליש את העניים עוד יותר.
לסיכום, ההצבעה של המזרחיים לליכוד שהביאה למהפך 77 לא הייתה הצבעה נגד כור ההיתוך, אלא הצבעה נגד אי שיתופם בכור ההיתוך. היא לא הייתה הצבעה בדלנית, אלא הצבעה שדרשה שיתוף של המזרחיים בקיבוץ גלויות ויצירת התרבות המשותפת. זאת לא הצבעה לש"ס שרוצים להשיב עטרה ליושנה. זאת הצבעה ציונית.
עליית בגין לשלטון מאגדת שלושה אלמנטים צנטריפוגליים:
א. המחלוקת היסודית על השאלה מה היא ציונות עולה על פני השטח ומפלגת את החברה הישראלית והמערכת הפוליטית הישראלית בין שני סוגים של ציונות: ציונות של ארץ מול ציונות של מדינה.
ב. השבר שהתנאים להיווצרותו נוצרו במלחמת ששת הימים עלה על פני השטח והפך להיות שבר חברתי ופוליטי. נוצרו תנועות פוליטיות שבטאו את השבר הזה. את חברת המהגרים מאפיין תוכנית לעתיד משותף, ומהרגע הזה המחלוקת היא על העתיד המשותף, ובכך הכוח המאגד של החברה הישראלית נחלש באופן משמעותי. מרגע זה אין קונצנזוס לתוכנית המשותפת לעתיד.
לדעת גדי, השבר לא היה כה קשה אם הכוח המאגד היה יותר חזק.
ג. תחילת הפנייה של ישראל ימינה מבחינה כלכלית. בהקשר הזה צריך לציין שהייתה החלשה של האלנטים הסוציאליסטים כבר בתקופתו של אשכול. הביצוע של התהליך הזה היה באופן איטי ומגומגם.
