חברה ופוליטיקה בישראל: מעמד האישה בישראל
סיפור מעמדן של נשים בישראל מתחיל בדת ובמעמדה של האישה ביהדות (מוסד הנישואין, הגירושין, העגונות וכדומה). עניין זה הוא מרכזי ביותר בחברה החרדית במסגרתה נשים מחד הן היסוד של הבית והמפרנסות (היי- טק חרדי לצד גננות ומורות), ומאידך עסוקות במיוחד במרחב הפרטי והביתי לאור היקף הילודה ונחשבות משניות לגבר. למעמד האישה ביהדות רלוונטיות לחברה היהודית כולה דתית וחילונית כאחד. גם מי שאינן מעמדן נקבע ע"י הרבנות ובתי הדין הרבניים בהכרעותיהן בנושאי נישואין, גירושים, עגונות, חזקה על הילדים ועוד.
מעמדן של נשים שאין יהודיות לרוב בעייתי עוד יותר לאור החברות הפטריארכליות בהן הן חיות והעובדה שהמדובר באוכלוסיות מסורתיות שאנן פועלות לפי הקודים המודרניים של חופש ושוויון בין המינים (בדוויות, דרוזיות, ערביות).
העובדה שבחברה הישראלית חיות נשים מעדות, דתות ותרבויות שונות תורמת לגיוון רב בסוגיית מעמדן.
פמיניזם כחול-לבן: השנים הראשונות
ארגוני נשים יהודיות התקיימו בארץ ישראל כבר במאה ה-19 (לדוגמה: "תנועות הפועלות" ו"הדסה" שהוקמו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, "ויצ"ו" שהקימה סניף בישראל בשנת 1920, ו"נעמת" בשנת 1921).
עיקר פעילותן של אגודות הנשים הייתה פילנתרופית ורוכזה בערים ובמושבות. הארגונים הפמיניסטיים החשובים בראשית הפמיניזם הישראלי הם: "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" (1919) שבצעד חסר תקדים מהיבטי הזמן והמקום שלפני קום המדינה, החליטה ההתאחדות להקים רשימה פוליטית שתתמודד בבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב המאורגן למרות שעוד לא היתה זכות הצבעה לנשים – וזו גם אחת המטרות.
ו"הסתדרות נשים עבריות" (1920) שהיתה מורכבת בעיקר מנשים אמריקאיות וכללה את מפעל "טיפת חלב", ו"מעונות היום" וביטא אג'נדה בריאותית ופיתוח שירותי עזרה סוציאלית.
בראשית הציונות היה נפוץ מיתוס השוויון בין המינים בראשית ציונות (ר' החלוצה והלוחמת העברית ומקומה בהיסטוריה). הנשים שהגיעו לפה בזמנו היו פורצות דרך. עזבו בית ונסעו לארץ חדשה, לעבוד לפרנסתן בחברה לכאורה שוויונית. מיתוס זה החל להתבקע רק בשנים האחרונות. כך לדוגמה, נשמעים קולות לגבי הגבלת עלייתן של נשים שאינן נשואות וההבדל בתפקידים שמילאו הנשים (יותר במטבח מבשדה).
המצב הביטחוני אחראי במידה רבה לשילובן של נשים בעבודות 'גבריות' בזמן שהם במלחמה או בתפקידים צבאיים שונים (אלא שהמלחמה נגמרת ובמידה ובעלך חוזר הביתה, כך גם במידה רבה מעמדך חוזר לקדמותו. דיון מלא בכיתה).
הגל השני של הפמיניזם הישראלי
גל זה מתרחש יחסית במקביל לפמיניזם האמריקאי, ובהשפעתו הרבה. מיתוס השוויון, שהופנם בישראל, החל להיסדק בשנות ה-70 בעקבות התעוררות התנועה הפמיניסטית הישראלית, וב-1975 הוקמה ועדה לבדיקת מעמד האישה שלאחר שנתיים הגישה ממצאים חמורים שהיוו אישור לאפליית נשים בישראל.
החידוש הפמיניסטי של "הגל השני" הוא בקיומם של ארגוני נשים חוץ-ממסדיים (Grass-Roots Organizations) הרואים במערכת החברתית והפוליטית המקובלת, מערכת שלטונית גברית, המנציחה את נחיתותן ודיכוין של הנשים. האסטרטגיה של ארגונים אלו היא "ללחוץ מבחוץ" תוך הצגת דימוי נשי אלטרנטיבי. כפי שניתן לראות ארגונים אלו הושפעו ויישמו את הפמיניסטי-רדיקלי.
הזרם הפמיניסטי-רדיקלי הישראלי, בדומה לאמריקאי, התנגד למודל ריכוזי-היררכי וניסה ליצור קבוצות חסרות מנהיגות מתוך התפיסה של "האישי הוא פוליטי" וכי לכל אישה יש זכות לאמירה.
מרשה פרידמן הינה דמות מרכזי בסיור. זו הופכת למנהיגת המאבק וזוכה ליחס אמביוולנטי מהתנועות הפמיניסטיות (היא ניהלה סדנאות העצמה עוד בשנות ה-70 באוני' חיפה). נושא השיעורים האחרונים, השסע העדתי, רלוונטי במיוחד גם בסוגיית מעמדן של הנשים בישראל כאמור, ובלט בעובדה שהקולות הפמיניסטיים היו אשכנזיים, שלא לומר אמריקאיים, ברובם. לקח שנים רבות עד שהמחנה הפמיניסטי השתחרר מהאחיזה האחוס"לית (שחרור הן מגברים והן מחברותיהן למאבק שלא מעדתן).
בשנות התשעים מוקמים ארגונים שונים המלמדים על התמורות הרבות שחלו בתחום:
בשנת 1991 הוקם הארגון "אל פנאר – הארגון הפמיניסטי הפלסטיני" על ידי פלסטיניות אזרחיות ישראל.
בשנת 1996 התקיים כנס הפמיניסטיות המזרחיות הראשון שבישר על הקמתה של תנועת "אחותי". (ויקי שירן ז"ל דמות מפתח).
אל"ף – ארגון לסבי פמיניסטי הוקם כבר בשנת 1978 אך נעלם לאחר שנה וחצי, וב-1987 הוקמה קל"ף – קהילה לסבית פמיניסטית.
בשנים האחרונות חלה פריחה בלימודי המגדר בישראל ופועלות בארץ מספר חוקרות מובילות ובהן: אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, מנאר חסאן, חנה הרצוג, דפנה יזרעאלי, סילביה פוגל-ביז'אווי, חנה נווה, רחל אליאור, דבורה ברנשטיין, ליאת פרידמן, אורלי לובין, מיכל בן נפתלי וח'אולה אבו בקר.
חל שינוי מהותי במעמדן של נשים בן השאר כתוצאה מכניסתם לשוק העבודה. אבל שוק זה אף הוא מביא אתו חולאים שונים דוגמת תעשיית הפורנו (לא מאד מפותחת בארץ), הזנות (חזון הזונה העברייה של בן גוריון כבר מומש, אבל הגלובליזציה מביאה אתה זנות עולמית בדמות הסחר בנשים (מיליוני נשים מועברות ממדינה למדינה בעבור תמורה כספית, לצורך עבודה בזנות. זו תעשייה שמגלגלת במיליארדי דולרים בשנה. גם בישראל, כמדינה מערבית בעלת כלכלה ליברלית, התופעה מתקיימת בהיקפים נרחבים ומדי שנה נסחרות כ-3,000 נשים בהיקף כלכלי של כמיליארד דולר) והטרדה מינית כמו שנחשפנו אליה לאחרונה (קצב, רמון ואח').
מעמדן הכלכלי של נשים תרם לעצמאותן, אולם הביא מנגד לעלייה בשיעור הגירושין ולגידול בהיקף תופעת האמהות החד-הוריות. מנגד חל שיפור במעמדן של נשים שאינן נשואות (ידועה בציבור, ברית זוגיות, חוזה נישואים).
סוגייה זו קשורה לחשיבות הרבה שיש להולדה בחברה הישראלית שמצד אחד מקבלת יותר בלגיטימיות את האישה העובדת כאמא, ומצד שני מהווה חסם לקריירה של ממש בפני נשים רבות.
בפוליטיקה העולמית נשים עדיין רחוקות משוויון. מצבם בארצות כסקנדינביה וגרמניה (אנגלה מרקל-קנצלרית משנת 2005) טוב בהרבה מבמדינות אחרות. בארה"ב הילארי קלינטון עברה טרנספורמציה מהאישה הקטנה והנבגדת לסנטורית של ניו-יורק (מ-2001) הרצה לנשיאות ארה"ב 2008.
בארץ, כבר היתה לנו ראש ממשלה אישה ("הגבר היחידה בממשלה") גולדה מאיר, משנת 1969 למשך חמש שנים. אחת משלוש הנשים הראשונות בעולם שכיהנו כראש ממשלה, והראשונה מביניהן שנבחרה בבחירה דמוקרטית ולא בגלל שיוך משפחתי. זהו הישג מפואר, אלא שזו מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה. וכלל יש שיאמרו ששלטונה לא היה סיפור הצלחה של ממש.
לאחר מכן הפוליטיקה הנשית עמדה בסימן שולמית אלוני (מפאי/מרצ, שמאל, אשכנזייה) מול גאולה כהן (ליכוד/תחייה, ימין, ספרדיה)-פירוט בכיתה.
ציפי לבני –שרת החוץ ודליה איציק – יו"ר הכנסת וממלאת מקום- שרת התקשורת. וזהו בערך. שאר השרות שהן מעטות במיוחד היו שריות בתחומים נשיים – חינוך – לימור לבנת פעם ויולי תמיר היום. במרוץ לנשיאות במדינה, קולט אביטל פרצה את "תקרת הזכוכית", גם אם זו לא נבחרה לבסוף.
כלל, נשים אינן מרבות להתייצב בחזית הפוליטית הישראלית. בכנסת הראשונה הן היוו 10% מהחברים, בכנסת השביעית וה-14 – פחות מ-6%, בכנסת ה-16 – 20%. השיעור הממוצע של נשים בכל כנסות ישראל הוא כ-11%. מקצתן התיישבו על כיסאותיהן בזכות מדיניות השריון, ההעדפה המתקנת, שמנהיגות המפלגות.
גם בשעה שנשים משמות כפוליטיקאיות לא פעם סגנון לבושן ותסרוקתן זוכה להתייחסות העולה בהרבה על המצע שהן מבקשות לקדםולא פעם מושמעות טענות שסובבות סביב הרעיון לפיו הצלחתן מחייבת שהתנהלו באופן "גברי".
נשים, פמיניזם ומעמד האישה בישראל, התיאוריה הפמיניסטית בתקשורת, הוגות מרכזיות בפמיניזם
אזרחות ואמהות: מעמדן של הנשים בישראל – ניצה ברקוביץ'
מיתוס ומציאות השוויון בין המינים: מעמד האישה בישראל \ יעל שי
