הפילוסופיה של המאה ה-20: המטאפיזיקה של היידגר

הפילוסופיה של המאה ה-20: המטאפיזיקה של היידגר

הספר הוויה וזמן של היידגר בחלק הראשון שלו עוסק במאפייני הדאזיין. החלק השני עוסק במושג הזמן של הדאזיין. הרעיון של הבנה וזמן זה לקשור בסופו של דבר בין שלושה דברים- דאזיין הוויה וזמן. אין קישור בין זמן והוויה כי הוא ראה שיש בעייתיות באופן שבו הוא שואל את השאלה. במשפט אחד היידגר לא הצליח לצור הבחנה מספיק טובה בין הדרך שבה הוא שואל את שאלת הוויה ובין השאלה האפלטוינת על אידאות. משהו מהחוסר של הספר נמצא במאמר מאוחר יותר שהוא מפרסם "מהי מטאפיזיקה".

מטאפיזקה ומדעים- הוא שואל שאלה מטאפיזית ביחס למדעים, הוא מרצה הרצאה כללית ב1928 לפני סגל האוניברסטה כאשר הוא מקבל את הקתדרה של הוסרל. מה זה אומר במסגרת הדיון במדעים? לחשוב על היחס בין מטאפיזיקה בתור מסגרת ראשונית בתור ענף יסודי שממנו אחר כך יוצאים המדעים. זה כבר מאוד דומה לדרך שבה הוסרל שואל את השאלה שלו. במאמר פילוסופיה כמדע חמור של הוסרל, זה בדיוק אותו רעיון, יש מדעים ויש התפקיד של פילוסופיה ביחס למדעים. מה זאת שאלה מטאפיזית? זו שאלה שכוללת הכול, אין שום דבר מחוצה לה. בכל אחד ואחד מהמדעים יש התייחסות לייישים מסוימים, כל מדע חוקר תחום מסוים ויש מסוים. הפיזיקה את החומר הביולוגיה את החי הפסיכולוגיה את הנפש וכ'. היידגר אומר שהמדען עוסק ביש אותו הוא חוקר וחוץ מזה בשום דבר, הוא מבודד את היש שלו מכל דבר אחד ועושה הבחנה ומכוונות אל היש אותו הוא חוקר.

לא כלום – מה זה הלא כלום? מה זה יש? הלא כלום הוא חלק ממה שמאפשר את הכיוונון אל היש. בשביל לקשור את זה עם הוסרל, זה דומה לרעיון של אינטציונאליות, להיות מכוון אל יש. אנו לא יכולים לחשוב על הלא כלום כעל יש. אנו לא יכולים לבוא ולומר "האין הוא כך וכך" כי בכל דבר כזה יש כבר סתירה. אי אפשר לתאר את האין בפסוק נושא נשוא רגיל. מבחינת הלוגיקה אנו לא יכולים לדבר על האין, לא יכולים לאפיין אותו באופן מסוים. הדיון פה במושג האין קרוב למה שדנו בו בשאלת הוויה. הלוגיקה הקלאסית היא לא כלי שבאמצעותו אנו יכולים לאפיין את האין. האם זה סוף פסוק? אנו יכולים לומר שאנו לא יכולים לאפיין את האין באמצעות פסוקי נשוא נושא רגילים, לא באמצות חוקי הלוגיקה, לכן בסופו של דבר אנו צריכים לדחות את מושג האין. יש להבין אותו רק על דרך השלילה של יש. זה בדיוק מה שקארנאפ עשה.

ע' 49 למטה

היידגר אומר שעצם זה שאנו ממוקדים בייישים אנו מניחים כבר איזושהי קדם הבנה של מה זה להיות יש. אנו מניחים קדם הבחנה בין להיות ולא להיות ומניחים מובן של אין. הבנה כזאת היא הכרחית מצד אחד אבל היא לא ניתנת בכלים הלוגים הרגילים. זו צריכה להיות הבנה אחרת. אין זה לא ניגוד של ההוויה, אין והוויה זה שני פנים של אותו דבר. ללא ההבחנה בין אין ויש אי אפשר לתפוס לחקור להיות מכוון אל יש.

הראשוניות של האין ביחס לשלילה- איך אנו יכולים לתפוס מושגים שבסופו של דבר לא ניתנים לנו דרך המשגה ולוגיקה. התשובה של היידגר היא שהדרך שבה זה נעשה זה הלכי ומצבי רוח.

הלכי רוח– המושג הזה יכול להתאים לנו מכמה אופנים. זה צובע לנו את הכול, כל המציאות נראית לנו בצורה מסוימת. כאשר אנו בדיכאון כל היישים נראים בצורה מסוימת כאשר אנו שמחים כל העולם נראה בצורה אחרת. מה שקורה בהלכי רוח הללו זה שיש בהם משהו שהוא מאוד קרוב לסוג מסוים של הבנה של מה זה להיות. אבל זאת לא הבנה שכלית. הדאזיין הוא לא דבר רצוני, כמו הלכי רוח שזה לא בהכרח רצוני, אנו נמצאים בסיטואציה מסוימת. אחד האופנים שבהם אפשר להבין את הדאזיין זה אותו הלך הרוח שבו אנו נקבעים. דוגמא- השעמום, יכולים להיות שני סוגים של שעמום, שעמום מתוך כוונה אל יש (השיעור, היידגר), אבל יש סיטואציות שהכל משעמם, שום דבר לא מעניין. זה ניתוק מהעולם, מהמכוונות. היידגר אומר שזה האופן שבו אנו מבינים את שאלת ההוויה. השעמום הוא נקודת ההתחלה של הפילוסופיה.

האימה\חרדה- בהינתן שיש הלכי רוח מהו אותו הלך רוח שחושף בפנינו את האין? יש סיטואציות שבהן אנו מפחדים ממשהו מסוים ויש סיטואציות שהפחד הופף לאימה, כאשר הכל מפחיד. אצל היידגר באימה אנו עומדים פנים מול פנים מול האין. בצורה אחרת, האימה שלנו בראש ובראשונה היא אימה מהמוות. המקום שלנו זה מקום שהולך למות, אנו ייישים שהולכים למות וגם מבינים את הדבר הזה, ודרך ההבנה שלנו את המוות שלנו אנו מבינים את הלהיות ולא להיות.

הקישור הוא עם האין שלנו, מה שמתחבר עם השליות וכ'. המקום שלנו הוא המקום שלנו לקראת המוות כאשר אנו מתייחסים למוות ובאמצעותו מתחייסים לחיים שלנו.

הקפיצה היא אל האין, הטרנס' היא של לא מקום, של אי ביתיות מפלצתית. האדם יש בו ייחוד, יש משהו שקופץ מעבר לפופיק לא טוב לו במקום שלו, בניגוד לסלעים וכ'. באדם יש אי שקט וזה פונקציה של הטרנס' החריגה הזו שהיא חריגה אל האין, לא אל עולם אחר, היא זו שמאפשרת לו להבין את הייישים, ואת מושג ההוויה. זה הבסיס לפעילות האנושית כולה. זה סוגר את הטיעון של המאמר. הטרנס' היא אל האין והיא נחשפת דרך האימה ,היא מאפשרת את ההתייחסות לייישים ולחקירה המדעית.

אותנטי ולא אותנטי נראית לנו על פניו הבחנה ערכית. היידגר לא רואה זאת בהבחנה ערכית. היידגר אומר שאלו שני אופנים שבהם אפשר להיות זה לא עניין ערכי.

קרנאפ- שניהם מסכימים שזה לא מושגים לוגיים. אבל היידגר חושב שאפשר להבין משהו בלי לוגיקה. בלי שפה זה לא לא לוגי אלא א-לוגי. הידגר יגיד שמושגי היוד הם כאלה שלא ניתנים לאפיון בצורה הלוגית והאיפיון הלוגי זה מקור האי הבנה של המושג.

קראו עוד על מרטין היידגר מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

חופש המחאה: למה אין דמוקרטיה בלי מחאות

במשטר דמוקרטי, חופש המחאה אינו רק זכות אלא גם אחד מעמודי התווך המרכזיים לקיומה ולבריאותה של הדמוקרטיה.

האם גיבורי קומיקס הם המיתולוגיה המודרנית שלנו?

האם סופרמן, וונדר-וומן ובאטמן הם האכילס, הרקולס ואטלאנטה שלנו? כיצד די.סי ומארוול כותבות את המיתולוגיה של ימינו

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

טען עוד