מרטין היידגר והדזיין (היות-שם)

סיכומים -הפילוסופיה של המאה ה-20: מרטין היידגר והדזיין

מושג ה-Dasein מגיע מספרו של היידגר "הוויה וזמן".  בספרות על היידגר מקובל לא לתרגם את המונח הזה בדיונים על אנגלית וצרפתית. לפעמים כן מתרגמים והמשמעות המילולית זה קיום, ו "היות שם" לפעמים גם משתמשים בכאן. זה היות במקום ולהצביע על המקום. למה אנו עושים את התרגום המוזר הזה? כי להיידגר הדבר הזה חשוב והוא הרבה פעמים עושה את הפירוק הזה. הוא עושה את הפירוק כי זה אותו יש ששואל את שאלת ההוויה והמקום שבו שאלת ההוויה נחשפת, זה המקום של ההוויה. נתקלנו ביש הזה דרך דיון במושג השאלה והבהרנו את הרכיבים השונים של השאלה ולמה המושג של שאלה כל כך מתאים לדיון בהוויה.

מוטיבציה מתודית- כשאנו שואלים שאלה אנו תמיד מבינים משהו אך לא עד הסוף וזה כמו ההוויה. היידגר רוצה שהשאלה תהיה שקופה לחלוטין, כי השואל הוא רכיב בשאלה, זו מוטיבציה מתודית. עצם זה שאנו מעלים סוג כזה של מוטיבציה זו התייחסות למסורת של דקארט והלאה, אנו לא יכולים לשאול שאלות בלי להתעלם מלמה ואיך שואלים. במילים אחרות זה לשאול את השאלה מתוך פרפסקטיבה אפסטימולוגית. איך הדברים ידועים, נגישים וכ'. היידגר לא חוזר לשאלה היוונית כמו שהיא נשאלה אז.

הוויה לא בלתי תלויה בדאזיין – אז העניין הוא בראש ובראשונה מתודי אבל לא רק. מה במושג של ההוויה קשור לדאזיין. הדבר הזה מורכב וננסה להסביר ברמות שונות. היידגר שואל על מובן ההוויה והמובן הזה מובן למישהו. ואם כך כדי לשאול את שאלת ההוויה אנו צריכים לשאול אותו לגבי היש שמבין את השאלה. כלומר לדאזיין יש קדימות לשאלה. יש נדבך נוסף, שאלת ההוויה לא מנותקת מהאופן שבו מבינים אותה, וזה יותר קשה לעיכול. היידגר אומר זאת מתחילת הספר, השאלה הזו לא ניתנת להפרדה מהאופן שבו אנו מבינים אותה. ואז אנו אומרים ששאלה ההוויה לא בלתי תלויה בדאזיין. זה די דומה לגבי מה שקאנט אומר לגבי זמן וחלל, אין זמן וחלל בלי אדם מכיר, סובייקט. היידגר אומר זאת לגבי שאלת הוויה, וזה נראה לנו מרחיק לכת. אבל, מה שהיידגר אומר זה שהיישים הם לא תלוים באותו אופן, וזה עוד יותר מבלבל. זה שיש שולחנות כסאות וכ' זה לא תלוי בדאזיין אבל זה שהם יובנו כיישים לא בלתי תלוי בדאזיין. הדאזיין לא בורא את היישים האחרים אבל הוא מאפשר להם להיות מובנים כייישים. היישים לא תלויים בדאזיין אבל ההוויה לא בלתי תלויה בדאזיין.

מאפייני הדאזיין (סעיפים 9,10)

הספר עצמו של היידגר לא מגיע לשאלת ההויה אלא ברובו עוסק במאפיני הדאזיין.

א.      היש שמתעסק בשאלת ההוויה- להתעסק עם שאלת הוויה, היש מתעסק עם הקיום שלו ויש לו סוג של התייחסות עצמית. בתרגום זה נקרא "שֵלִיוּת". ההתייחסות הזו לא רפלקטיבית או שכלית, להפך, בבסיסה היא לא שכלית. באופן שבו אנו מבינים מה זה להיות ברמה הכי בסיסית, היות וזה מובן מאליו, זה לא מושג שמיושם לייישים מסוימים. לכן יש פה משהו בהתעסקות שלנו עם עצמנו. אנו מכירים זאת ממונחים של סארטר והלאה, רעיון של אקסנציאליזם. מה הם ההקשרים שבהם אנו מבינים מה זה להיות? אילו מן פרויקטים נעשה בחיים, דילמות קיומיות שדרכן אנו מתייחסים כל הזמן לקיומנו. אצל היידגר שאלת ההוויה היא לא תיאורטית, היא ביום יום.

ב.      מהותו של הדאזיין היא קיום– מה שמאפיין אותו זה הקיום, אין בעקרון לבעלי חיים ובכלל לא לדוממים. היידגר לא שולל שיונקים מסוימים אולי כן מתעסקים בכך. היידגר רוצה לומר שיש לדאזיין אופן קיום שונה. זה לא כמו שיש הגדרה לאוביקט פיזיקאלי והגדרה באותה רמה לאדם באמצעות תודעה\זיכרון\מבנה פיזיולוגי- אנו תופסים את האדם כמו ישיים אחרים עם מאפיינים אחרים. אבל היידגר אומר שאופן הקיום הוא שונה.

ג.        שאלת ההוויה צומחת ממנו– קישור הזה בין מהות וקיום זכור לנו משפינוזה לגבי האל, ויש משהו מזה לגבי הדאזיין הוא מצד אחד יש כמו ייישים אחרים אבל יש לו גם ייחוד. היחוד הזה שלו מבחינה שאלת ההוויה, שאין שום דבר לגבי שאלת ההוויה שקודם לו, זה בא לידי ביטוי ברעיון הזה. זה בדומה למה שקיים אצל שפינוזה עם שינויים של היידגר.

איך דקארט מבין את האדם? החשיבה כמהות של האדם והנפש. היידגר אומר שדקארט לא חשב על מה זה "להיות" ובגלל זה בסופו של דבר הוא הבין את ההוויה של האדם כמו של ייישים אחרים רק שהמהות שלו שונה. וזה יצר את הבלאגן ואת הניתוק מהעולם. כי אם יש יש כמו ייישים אחרים אבל הוא אחר הוא צריך להיות מחוץ לעולם. הבעיה של דקארט היא אי שימת לב למה זה להיות. והיידגר אומר שזה אופן הבנה שונה לא רק מאפיינים שונים. מבחינות של הידגר אותה בעיה קיימת גם אצל הוסרל.

ד.      אותנטי ולא אותנטי- הבנה ראשונית של העולם, שכשאנחנו בעולם אנחנו קודם כל מבינים מה זה להיות ייישים אחרים לפני שאנחנו מבינים מה זה להיות דאזיין. זה יוצר עיוות מסוים כי כאשר אנו מגיעים אל החשיבה הרפלקטיבית אנו מבינים את עצמו כמו דברים בטבע, דוממים, ואז אנו מבינים את עצמנו לא נכון. וזה מה שהוביל את המסורת הפילוסופית לא לראות את זה. הוא מכניס את ההבחנה בין אותנטיות ואי אותנטיות. ביום יום וברוב ההקשרים אנו מבינים עצמנו כלא אותנטיים. אנו הולכים לאיבוד כי אנו נשאבים על ידי הסביבה ומוגדרים על ידי הסביבה שבה אנו חיים. האפשרות האותנטית היא נדירה. בהקשר חיי היום יום שלנו בניסוח של היידגר אנו קרובים לעצמו כייישים אבל אנו לא קרובים לעצמנו אונטולוגית, מבחינת ההבנה של אופן ההוויה. זה בא לידי ביטוי בדרך שבה אנו עושים פילוסופיה, כאשר אנו חושבים שאנו צריכים לעזוב את העולם ולחשוב על מרחב מרוחק. אצל היידגר השאלות הפילוסופיות לא מרוחקות. כלומר אנו עוסקים כל הזמן בפילוסופיה אבל לא מבינים זאת ולא מבינים את אופן ההוויה.

ראה: הפילוסופיה של המאה ה-20

פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים

ראו גם:

הפילוסופיה של מרטין היידגר – מבוא

מדוע בכה יעקב כשנשק לרחל?

וישק יעקב לרחל וישא את־קלו ויבך: מדוע בוכה יעקב כאשר הוא נושק לרחל? איך זה קשור לכל אירועי הנשיקה והבכי האחרים שלו והאם הבאר היא בעצם לב?

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: