סיכום מאמר: סמי סמוחה -המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית? – חלק 3
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
ישראל כדמוקרטיה אתנית
התאמה לישראל
המשטר בישראל מבוסס על שני עקרונות סותרים- מחד, דמוקרטיה לכל, ומאידך- כפיפות מבנית של המיעוט הערבי לרוב היהודי (בשל המעמד המועדף של היהודים). זו אחת הסיבות לכך שנאמנותו של המיעוט הערבי הינו בעייתי- לא יכול להגיע לשוויון מוחלט וכן לא יכול להזדהות עם המדינה באופן מלא. המשטר במדינה מאפשר למיעוט הערבי להביע מחאה בגבולות החוק.
מאפיינים
ישראל מתאפיינת בכל מאפייני הדמוקרטיה האתנית:
- הציונות קובעת שישנה אומה יהודית אתנית אחת שיש לה זכות בלעדית על הארץ [591]. הציונות שוללת זכויות לאומיות של הערבים על הארץ, אך מכירה בזכותם לחיות בה כיחידים. בהבחנה זו, בין בני הלאום היהודי לבני הלאום הערבי מקופל חוסר השוויון בסטטוס בין שתי הקבוצות.
- ישראל מפרידה בין השתייכות לאומה האתנית היהודית לבין אזרחות ישראלית. להפרדה זו מספר השלכות משמעותיות:
א. השאיפה הציונית היא לשמר את ההבחנה, ולא ליצור עם ישראלי חדש המורכב מכל תושבי המדינה. זו אחת הסיבות לכך שהמדינה משתדלת למנוע התבוללות בין ערבים ליהודים.
ב. המדינה היהודית ציונית רואה בהשתייכות לאומה היהודית אתנית חשובה יותר מאשר השתייכות למגזר ישראלי אזרחי- היא מגדירה את תפקידה כדאגה ליהודים בלי קשר לאזרחותם.
ג. המדינה היהודית ציונית נוקטת אמצעים מיוחדים על מנת לשמור על האומה האתנית היהודית בתפוצות. ישנם כלים שונים לכך- מדיניות החוץ, מדיניות הסגרה, קביעת סמכות השיפוט בעבירות מסוימות על הקורבן- האם הוא יהודי באשר הוא יהודי.
ד. מדיניות הקליטה של מדינת ישראל (השורה הראשונה היתה מטושטשת, אבל זהו הרעיון הכללי של הפסקה- אני מניחה שהכוונה היא למדיניות המתמרצת ככל שמדובר בעולים יהודים). [592] מאידך, המדינה לא העניקה אזרחות ישראלית לאלפי תושבי קבע ערביים, עד לתיקון חוק האזרחות מ- 1980.
ה. המדינה היהודית ציונית מעודדת גידול של הרוב היהודי בארץ גם באמצעות מדיניות חברתית. (למשל קצבאות ילדים גדולות יותר ליהודים- למשפחות של יוצאי צבא).
- מדינת ישראל נמצאת בבעלות ובשליטה של האומה האתנית היהודית- המדינה כמכשיר להגשמת המטרות של הלאומיות של האומה. דוגמאות: חוק השבות, חוק יסודות המשפט (שמפנה למורשת ישראל), התיקון לחוק הבחירות לכנסת שפוסל רשימת מועמדים השוללת את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, מעמד החגים היהודיים והלאומיים ועוד. [593] מכיוון שהמדינה שייכת ליהודים, הם אלו שקובעים את המטרות ואת הטוב המשותף– בטחון לאומי, קיבוץ גלויות, הרחבת ההתיישבות היהודית וכו'. רק מי שתורם למטרות אלו יכול להיות אזרח טוב- ואזרח ערבי לא ממש יכול לתרום לרוב המטרות, ולכן ברוב המקרים נמנעת ממנו האפשרות להיות אזרח טוב.
- ישראל מגייסת את האומה האתנית היהודית- המדינה מעודדת את בני האומה, בין אם יושבים בישראל ובין אם לא, לקחת חלק במאמצים המדינתיים- לעלות, לתרום, לדבר בעברית וכו'. התוצאה היא שהקולקטיב הישראלי במדינה נחלש- מוסדות בישראל אינם אוטונומיים, כי הם קשורים לכל האומה היהודית הפזורה בעולם. הנפגעים העיקריים הם בני המיעוט הערבי, שלא נהנים מהיתרונות של כל הקשר לשאר היהודים בעולם, אלא רק לכפיפות במוסדות שאמורים לשרת גם אותם.
- המדינה מעניקה לערבים זכויות אישיות וקיבוציות לא מלאות- הערבים במדינה מוכרים כאזרחים, וככאלו נהנים מזכויות אישיות וקבוצתיות. [594] עם זאת, הזכויות הללו אינן מלאות ואינן מוגנות כמו הזכויות שניתנות ליהודים. הדוגמא המובאת היא זכות לקניין, והקלות היחסית בה מופקעים שטחים בבעלות ערבית, אל מול הקושי ברכישת שטחים באיזורים יהודיים. ממכלול הזכויות הקולקטיביות נעדרות הזכויות הלאומיות- הכרה כמיעוט לאומי פלסטיני, הכרה במנהיגות הארצית, בזכותם לאוטונומיה ובזיקתם לעם הפלסטיני.
האפליה על צורותיה השונות פוגעת קשות במימוש זכויותיהם של הערבים- החלוקה לאיזורים (למתן סובסידיות והקלות מס) הינה מפלה, שירות צבאי כשיקול הינו מפלה (שכן 90% מהם פטורים משירות), שוק העבודה- בכל הקשור לעיסוקים עם אלמנט בטחון הינו מפלה (מפעלים בטחוניים, אבטחה?), [595] משרדי הממשלה מפלים את המגזר הערבי במתן שירותי רווחה וכו'. מבחינת הציבור היהודי, ההבחנות אינן נתפסות כהפליה אלא כמנהל תקין שכן הם משתייכים לעם היהודי, תורמים בהתמודדות עם עול הבטחון וכו'. - לערבים מותר לנהל מאבק פרלמנטרי וחוץ פרלמנטרי לשינוי- נעשה שימוש בזכויות לניהול מאבק פרלמנטרי, וזאת ניתן לראות באחוזי ההצבעה הגבוהים יחסית. מעבר לכך, במסגרת של מאבקים חוץ פרלמנטריים יש שימוש בכלי של הפגנות, [596] שביתות וכו'. מעבר לכך, קיימות מסגרות רבות לקידום מעמדם של האזרחים הערביים במדינה (ועד ראשי המועצות המקומיות הערביות, האגודה הארצית של הסטודנטים הערבים ועוד). למרות שהשלטונות מאפשרים את כל צורות המחאה הללו, הציבורי היהודי אינו מעניק לה לגיטימציה. מעבר לכך, הציבור היהודי מגלה התנגדות לרתימת הפוליטיקה הפרלמנטרית ע"י ערביי ישראל לשם השפעה על מדיניות הממשלה ולשם קידום עניינים ערביים. ממשלת השמאל שנבחרה ב- 1992 לא היתה מוכנה לצרף את המפלגות הערביות לקואליציה (מה שהיה אומר לתת להם חלק מהכוח והמשאבים). יש סקרים לפיהם רוב היהודים סבורים כי החלטות מסוימות צריכות לקבל אישור של רוב יהודי, ולא רק רוב של אזרחי המדינה (למשל, החלטה למסור את הגולן).
- הערבים נתפסים כאיום- בעיקר כסכנה בטחונית ודמוגרפית, אך גם תרבותית, מעמדית או חברתית. [597] האיום החברתי והתרבותי חלש יותר, מכיוון שכבר די הרבה זמן התרבות המזרחית נתפסת כנחותה, כך שהסיכון של "התבוללות זוחלת" הינו נמוך. גם ההפרדה בשווקי העבודה מפחיתה מהסיכון, למרות שחלק מהמזרחים נפגעים מהתחרות עם ערביי ישראל בשוק הישראלי המשותף, ומגיבים בהתנהגויות אנטי ערביות מובהקות.
השיקולים העומדים בבסיס החשש הבטחוני:
א. הם אמנם מיעוט במדינה אך חלק מרוב עצום באזור.
ב. רבים מהם חיים באיזורי ספר ובשטחי עימות, בהם הלחצים לסייע לגורמים עוינים הינם כבדים ביותר.
ג. רובם מתגוררים באיזורים שע"פ החלטת החלוקה מ- 48' היו אמורים להיות שטחי המדינה הפלסטינית, ונכבשו במלחמת העצמאות. כך הפכו למיעוט מובס שנכפה עליו להיות חלק מהמדינה היהודית החדשה, ומה שדוחף אותם לתבוע הפרדות מהמדינה.
ד. נאמנותם מוטלת בספק בשל הטינה שהם נוטרים למדינה בשל יחסה אליהם בעבר ובהווה.
הסכנה הבטחונית, מעצם טיבה, נחשבת רצינית ביותר, וגם החוק אוסר על קשרים עם סוכני מדינות אויב, סיוע לאויב בזמן מלחמה וכו'- והעונשים שבצד עבירות אלו הינם חמורים ביותר. עד שלב מסוים אש"ף נחשב לארגון טרור מצד ישראל, בעוד שערביי ישראל ראו בו נציג לגיטימי- מדגים את ההתנגשות שיכולה להיות.
האיום הדמוגרפי- בשנת 2000 היוו ערביי ישראל כ- 16% מהאוכלוסיה. [598] שיעורם נשאר די קבוע שכן הריבוי הטבעי שלהם אמנם גדול יותר, אך מתאזן עם העליה היהודית. התפיסה הרואה באוכלוסיה הערבית סיכון דמוגרפית מתחשב באיום מהבחינות הבאות:
א. הערבים מהווים כ- 11% מבעלי זכות ההצבעה, מה שמשפיע על יחסי הכוחות בין ימין לשמאל יהודיים.
ב. המספר המוחלט של האוכלוסיה הערבית גדל בקצב קבוע, ומוכפל מדי כעשרים שנה. המשמעות היא צריכת יותר משאבים של המדינה, ובהתחשב בכך שחלק גדול מהאוכלוסיה הינו ילדים (שהם צרכניים יותר מיצרניים)- הלחץ על משאבי המדינה הינו דיספרופורציוני.
ג. מהווים רוב באיזורים מסוימים (כ- 70% בגליל). ריכוזים אלו מבליטים את נוכחות המגזר במדינה, ומפריעים לחלק מהיהודים, שמפרשים את "מדינה יהודית" כמדינה בה יש רוב יהודי בכל איזור ואיזור.
ד. השלטונות חוששים שהריכוז הטריטוריאלי בגליל יביא את הערבים לדרישת אוטונומיה טריטוריאלית.
- הערבים נתונים תחת פיקוח- לאור תפיסה האוכלוסיה הערבית כאיום, מוטל עליה פיקוח שמטרתו למנוע ממנה להפר את החוק ואת הסדר ולהתנגד באופן פעיל למשטר. [599] הפיקוח נעשה באמצעות שורה של צעדים בטחוניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים יעודיים. בין אמצעי הפיקוח:
א. פיקוח בטחוני- בשב"כ ובמשטרה יש יחידות שתפקידן להיות עירניות למצב במגזר הערבי, ולהתריע מפני התפרצויות והפרות סדר בקנה מידה ארצי. הפיקוח הבטחוני כולל גם הרחקה של בני המגזר ממערכת הבטחון- הרחקה ממידע, נשק, הכשרה צבאית וכיו"ב. ההצדקה הרשמית לפטור משירות לבני המגזר הערבי הינה כי אין זה מוסרי להעמיד אותם במצב הזה, אבל אחד השיקולים המכריעים הינו אי הרצון לקחת סיכון שכזה. מעבר לכך יש הכבדה בקבלת רישיונות לנשיאת נשק, אין תוכנית גדנ"ע בחינוך הערבי, ומוטלות הגבלות על נוכחות ערבים בועדות מסוימות של הכנסת. בקיצור- הדרה מהרבה מאוד מנגנונים במדינה משיקולים בטחוניים.
מעבר לכך, כוחות הבטחון חודרים לאוכלוסיה הערבית כדי לאסוף מידע- מודיעים, משת"פים, מעקב אחרי פעילים. [600] תשומת לב מיוחדת ניתנת לאינטרקציה עם ערבים מהשטחים ומחוץ לארץ.
ב. דיכוי התנגדות באופן נחוש ויעיל שמהווה כשלעצמו גורם מרתיע. חוקי החירום מעניקים סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. ביה"מ העליון כמעט ולא מתערב בהחלטות בעלות גוון בטחוני, גם לאחר המהפכה החוקתית.
ג. הזרמת משאבים למגזר הערבי באופן מבוקר ע"מ לשחרר לחצים וליצור תלות- תקציבים, מינויים, טובות הנאה שונות.
ד. המנעות מהענקת אוטונומיה תרבותית מחשש שתהפוך לבסיס בלתי תלוי לבניית כוח התנגדות. בראש מערכת החינוך הערבים עומדים יהודים. במערכות שבראשן עומדים ערבים- הם בד"כ ממונים ע"י יהודים. אין היתר להקמת אוניברסיטה ערבית מחשש שהחופש האקדמי ינוצל להתססת האוכלוסיה.
ה. הקמת יישובים יהודיים שישברו רצף טריטוריאלי ערבי- מה שימנע דרישה לאוטונומיה טריטוריאלית.
ו. חתירה לפיצול האוכלוסיה הערבית לסדרה של מיעוטים אתניים לא פלסטיניים, כדי לזכות בנאמנותם של חלק מהם וכדי למנוע אותם מלהתארגן ולהתאחד במאבק משותף לערעור הסדר הקיים. דוגמא לכך היא היחס הניתן לדרוזים (מערכת חינוך נפרדת, אפשרות גיוס לבנים וכו'). [601]
הציבור היהודי תומך במדיניות הפיקוח על יהודים בישראל. רוב היהודים מתנגדים להענקת אוטונומיה טריטוריאלית או תרבותית לערבים. יש נכונות בקרב היהודים לתת לערבים אוטונומיה תרבותית לא סטטוטורית. רוב מכריע מהיהודים שהשתתפו בסקר לא הכיר בשום מרכיב פלסטיני בזהותם של ערביי ישראל, ורבים מאלו שהכירו במרכיב זה ראו בו סימן של אי נאמנות למדינה.
קיומו של הפיקוח מורגש על ידי ערביי ישראל. כמעט עשירית מהמשתתפים בסקר דיווחו על הטרדה על ידי השלטונות או פגיעה בפרנסה במשך שלוש השנים שקדמו עקב הבעת דעות או אי השתתפות במאבק. כחמישית הביעו חשש מיחס כאמור במקרה של השתתפות במאבק- ניתן לראות שגם לחשש בפני עצמו יש השפעה. יחד עם זאת, כרבע מהנסקרים נפגעו או מצפים להפגע עקב השתתפות במאבק, כאשר השיעור עולה כאשר מתייחסים לקבוצות ספציפיות יותר (נניח, גברים בני 20+ עם השכלה אקדמית הנוהגים להשתתף בפעולות מחאה).
סמי סמוחה, המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית? סוציולוגיה ישראלית ב(2) (2000). עמ' 568-579, 590-601, 617-623. חלק 1– חלק 2– חלק 3 –חלק 4
