סיכום: אבינרי על הציונות וארץ ישראל
שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוניו (עם עובד, 1999), עמ' 13-24.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
בסודה של הציונות מונח פרדוכס. מצד אחד, אין ספק בעומק הזיקה ההיסטורית בין עם ישראל לארץ ישראל: לא זו בלבד שמעולם לא נעלם לחלוטין יישובה היהודי של ארץ ישראל, אלא שבכל מקומות גלותו ותקופות גלותו שמר העם על זיקתו לארץ. עם זאת, ברור כי כל עומקה ואינטנסיביותה של זיקה זו לא שינו באורח יסודי את הוויית הגלות של עם ישראל. עם ישראל לא נגאל, ארץ ישראל המשיכה לעמוד בשיממונה, לא שונה המאזן הדמוגרפי של הארץ והיישוב היהודי בה נשאר שולי וקטן עד לעלייתה של הציונות המודרנית. וזהו הפרדוכס: מחד, זיקה לארץ ישראל בעוצמה שאין כדוגמתה, אשר עיצבה את זהותו של עם ישראל ולולא קיומה היו הופכים היהודים לכת דתית גרידא, ללא זהות לאומית; מאידך, אותה הזיקה לא תורגמה לתנועת המונים בעלת משמעות חברתית מאסיבית, שהיה בכוחה לשנות את מהלכי ההיסטוריה במה ששייך ליישובה של ארץ ישראל. רק הופעתה של הציונות המודרנית הוציאה פוטנציאל זה מן הכוח אל הפועל, הפכה התקווה לממשות ואת ארץ ישראל למרכזו הממשי – ולא רק האידיאלי או האוטופי – של עם ישראל.
ההיסטוריון חייב לשאול, אם כן, מדוע צמחה תנועה זו דווקא בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20? התשובה הניתנת, בדרך כלל, תולה את הסיבה לצמיחתה של התנועה הציונית בהתגברות האנטישמיות באותה התקופה. הפוגרומים ברוסיה, משפט דרייפוס וגילויי האנטישמיות בצרפת הם דוגמאות טובות לכך. ברור שזו אמת היסטורית, אך היא גוררת שאלה חוזרת: שהרי אם האנטישמיות ושנאת ישראל היו הגפרור שהצית את להבת הציונות, האמנם הייתה שנאת ישראל תופעתה הייחודית של המאה ה-19? אם האנטישמיות הייתה אכן הדחף לציונות, האם לא הייתה הציונות צריכה להתגלות בתקופות קודמות, בהן השתוללה שנאת ישראל חמורה פי כמה מזו של המאה ה-19 – בעת מסעות הצלב, גירוש ספרד וכדומה? יתר על כן, פרעות 1881 ברוסיה אמנם דחפו מיליוני יהודים להגר, אך לא לישראל. רק מעטים היגרו באותה תקופה לישראל. ומעל לכל אלו, יש לזכור, כי על האף ההתפרצויות האנטישמיות של סוף המאה ה-19, הייתה התקופה שלאחר המהפכה הצרפתית מאת-השנים הטובות ביותר שידעו היהודים מאז חורבן הבית. בין 1815 ל-1914, חלה המהפכה הרדיקלית ביותר במצבם של היהודים ובמעמדם בחברה הכללית. לראשונה, אופשרה להם מוביליות חברתית וכלכלית אשר שילבה אותם בחברה האירופאית. אין כמעט תחום בחיי הרוח והחומר, היצירה והכלכלה, שבו לא עלה בידי היהודים בתוך פחות ממאה שנה לתפוש מקום נכבד ללא שום השוואה למקומם בעבר. אף אם ברור שההפליה המסורתית לא נעלמה, הרי שבעקבות ההשכלה והאמנציפציה, אפשרה המאה ה-19 ליהודים, לראשונה, ליטול חלק בהתפתחותה של החברה הכללית.
אם כן, כיצד אירע שדווקא מאה זו היא שהצמיחה את הציונות? יתר על כן – כיצד הציונות עלתה דווקא תקופה בה היהדות התאפיינה בהשתחררות מן המסורת הדתית והייתה מצויה בתהליכי חילון? על מנת לענות על השאלה, יש להבין את טיב המצוקה החדשה שפקדה את היהודים במאה ה-19. עד לתקופת ההשכלה, ראתה את עצמה החברה האירופאית כחברה נוצרית, בה היהודים מושפלים ומודרים לשולי החברה, ללא אופציית השתלבות ממשית. עם זאת, הדרה זו אפשרה להם לעמוד בדתם ובפולחנם. אולם, האמנציפציה וההשכלה שינו כל זאת. החברה הכללית החלה משתחררת מכבלי הדת, ולראשונה עמד היהודי האינדיבידואלי בפני העולם הסובב אותו. עולם זה, דווקא בפתיחותו היחסית כלפי היהודי, יצר בעיות חדשות ובלתי שגרתיות. לראשונה עלתה השאלה, כיצד ינהג יהודי שהולך לאוניברסיטה, בכל הנוגע לשמירת מצוות. דור ההשכלה היהודית ביקש למצוא תשובה לאתגרים חדשים אלו נוסח "היה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". אולם גישה זו יצרה, כמובן, בעייתיות של זהות כפולה. עניין זה הסתבך, כמובן, עוד יותר לאור עלייתה של הלאומנות. החברה הכללית, זו שחרתה את זכויות האדם על דגלה, אינה חברה אוניברסאלית ובלתי מאובחנת, אלא קונקרטית והיסטורית, מבוססת אתניות ומורשת אבות. יהודי המבקש אמנציפציה נתבע לאמונים לחברה זרה, שאיננו שותף מלא בה מכל הבחינות, חברה המפקפקת בעצם יכולתו להיות שותף בה. כמו כן, דווקא פריצתם הדרמטית של היהודים במאה ה-19 אל תחומי העשייה וההגות השונים, יצרה לראשונה אנטגוניזם לו היהודי שחי בגטו לא נחשף מעולם. לא האנטישמיות היא זו שמנעה את האמנציפציה, אלא שהאמנציפציה יצרה חיכוכים חדשים בין יהודים ללא-יהודים, ואלו ליבו את אש שנאת ישראל המסורתית והוסיפו לה מימדים חברתיים חדשים ומהפכניים.
מתוך מצוקות אלו צמחה הציונות המודרנית. הציונות צמחה, אם כן, כתנועה לשחרור עם ישראל ולא ארץ ישראל. כל עוד יכלו היהודים לחיות בשוליו של העולם המסורתי שאפשר להם קיום בדוחק במחיר השפלה וריחוק, הצטמצמה תקוות הגאולה לציפייה, והיוותה את הבריח התיכון של הזהות היהודית הקיימת. אך מרגע שנופץ עולם מסורתי זה ובפני היהודים הועמדה בעיית הזהות והקיום בעולם המודרני, הפך הקיום בגלות לבעייתי ולמצריך תשובה חדשה לבעיה ישנה. כאן מקומה של ארץ ישראל, כסדן ההיסטורי של החוויה היהודית. מי ששולל, אם כן, את זיקתו של עם ישראל לארץ ישראל כחלק ממכלול ההגדרה העצמית היהודית, שולל מעם ישראל את חירותו. ארץ ישראל מרכזית היא לציונות, ולא תיתכן הגדרה עצמית יהודית שאין ארץ ישראל במרכזה: אבל תכליתה של הציונות הייתה מעיקרה שחרורו והגדרתו העצמית של עם ישראל.
