סיכום: יחסי ערבים- יהודים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית \ סמי סמוחה

מבוסס על: סמוחה, ס. (2001). יחסי ערבים- יהודים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בתוך: א.יער וז. שביט (עורכים). מגמות בחברה הישראלית, כרך א': עמ' 231-249, 267-277, 292-287, 303-313, 323-336. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

יחסי ערבים יהודים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית / סמי סמוחה

הגדרת האוכלוסיה הערבית בישראל (נכון ל-2001)

77% מוסלמים 14% נוצרים 9% דרוזים

דרוזים- המדינה מעניקה לאוכלוסיה זו מעמד דתי נפרד , מנהיגה מערכת חינוך דרוזית נפרדת , מטילה עליהם חובת גיוס צבאי .

אוכלוסיית ערביי ישראל כוללת את ערביי מזרח ירושליים , דרוזים היושבים בגולן , שרובם אינם אזרחי המדינה – נעשו לתושבי קבע אחרי החלת החוק הישראלי על ירושליים המזרחית בשנת 67 ועל הגולן בשנת 81.

הדיון במאמר של סמי סמוחה ינסה לענות על השאלה : האם ישראל ,ראויה להיחשב דמוקרטיה על פי הדגם המקובל במערב .

היבטים עיקריים של יחסי ערבים-יהודים בישראל

– יחסים בין מיעוט לרוב

– חלק של העם הפלסטיני

היבטים בינלאומיים ביחסים :

– מאז מלחמת העולם השנייה גדלה רגישות בעולם לזכויות אדם במיעוטים

– למעמדו של המיעוט הערבי יהיו השלכות על מעמדם של מיעוטים יהודיים בעולם : כיצד יכולה ישראל להוקיע גילויים של אנטישמיות ולהילחם בביטויי אפליה נגד יהודים בחו"ל , אם בתוכה פנימה נשמעות התבטאויות גזעניות נגד ערבים ואפלייתם לרעה.

– זיקה הדדית בין הסטאטוס של המיעוט הערבי בישראל לבין הסטאטוס של המיעוט היהודי במדינה פלסטינית , אם ייווצר כזה – הסדר קבע שיותר מתנחלים תחת ריבונות פלסטינית .

מבחנה האמיתי של הדמוקרטיה הוא מידת הסובלנות שיש בה כלפי שוני תרבותי ,מחאה חברתית ואי הסכמה – הכרה באזרחים הערבים כישראלים מחייבת ניתוק ביו יהודיות לישראליות . לא כל ישראלי הוא יהודי ולא כל יהודי הוא ישראלי .

דמוקרטיה פירושה שוויון לכל , ואילו מדינה יהודית מחייבת להבחין בין יהודים ללא יהודים ולהעניק מעמד ייחודי וזכויות יתר ליהודים.

חוסנה המוסרי של ישראל – במשך כאלפיים שנה חיו יהודים כמיעוטים נרדפים – בישראל הריבונית יש בידי היהודים כוח רב ואפשר לאמוד את רמתם המוסרית על פי הדרך שהם משתמשים בו.

ישראל שייכת לקטגוריה של חברות שסועות באופן עמוק – משום שהערבים מונים למעלה מעשירית האוכלוסיה וההבדלים בינם ובין יהודים רבים ומפלגים : שפה, תרבות,דת,לאום ואידיאולוגיה . לערבים ויהודים יש היסטוריה ארוכה של איבה ואלימות .

הגורמים המשפיעים על השסע :

א. ביטחון המדינה – ערביי ישראל הם חלק של העולם שנחשב לאויב המדינה – חשודים באי נאמנות ומטלות עליהם הגבלות המיועדות להחליש את האיום.

ב. הציונות – מכוונת את אופייה של המדינה כמדינה יהודית ציונית וכמדינתו של העם היהודי ולא כמדינת כל אזרחיה.

ג. דמוקרטיה – ישראל מחויבת למשטר דמוקרטי לכל אזרחיה .היא מעניקה זכויות פרט וזכויות קיבוציות מסוימות לערבים. ההליכים הדמוקרטיים הם מקור הלגיטימציה לדרישות השוויון.

ד. הדומיננטיות הכוללנית של הרוב היהודי – המיעוט הערבי נוצר בעקבות מלחמת העצמאות, בעל כורחו. היהודים בנו את החברה על פי תפיסותיהם ונהנים מעדיפות בררוה של משאבים ואינם מאפשרים תחרות.

ה. הזיקה לעם הפלסטיני ולאומה הערבית – במוצאם האתני, שפתם ,תרבותם ,תודעתם הלאומית ובהיסטוריה שלהם עד 48 ערביי ישראל הם פלסטינים .לערביי הארץ קשר עמוק לאומה הערבית .

ו. האסלאם – להתעוררות המוסלמית בעולם יש השפעה על המוסלמים בארץ – האסלאם משפיע על עמדות כלפי המדינה והרוב היהודי.

אופי המדינה והמשטר- בחינת ישראל בין מדינות דמוקרטיות מבחינת מדיניותם כלפי שסעים אתניים.

דמוקרטיה ליברלית :זכויות פרט שוות לכל / שוויון מוחלט בפני החוק /מגינה מפני אפליה / מתעלמת משיוך אתני /מאפשרת תחרות חופשית ומיזוג בין כל אזרחיה /מנהיגה שפה אחת / תרבות אחת /מערכת אחת של סמלים וערכים /מערכת חינוך אחת / מאפשרת התבדלות מרצון בתחום הפרטי/ מטפחת את היחיד /פועלת להטמעת קבוצות המיעוט .

דמוקרטיה קונסוציונלית – זכויות פרט לכל/ הכרה בקבוצות אתניות ,מעמד שווה ,מוסדות נפרדים ,אוטונומיה , משאבים , משרות ותקציבים מתחלקים לפי ייחוס יחסי/ אופי דו לאומי

דמוקרטיה רב תרבותית – המדינה אינה שייכת ללאום מסוים / אינה משליטה שפה או תרבות אחת / מטפחת אזרחות משותפת / מתווכת בין קהילות תרבותיות ואתניות .

רוב החוקרים השייכים לזרם המרכזי מסכימים שישראל במהותה היא דמוקרטיה ליברלית ולו רק משום שמתקיים בה שמטר דמוקרטי יציב המעניק זכויות פרט לכול . ישראל היא מדינת לאום – מוסדות המדינה משקפים את רצון קבוצת הרוב.הלאום העיקרי קובע את השפה, התרבות והסמלים. כך מצטיירת המדינה בזירה העולמית – האפליה נגד הערבים וההגבלות המוטלות עליהם נחשבות לתופעות צפויות לאור חומרת השסע וצורכי הביטחון – יש הטוענים שישראל מתקדמת יותר ממדינות אחרות – מכירה בערבית כשפה רשמית , מאפשרת לנהל באופן נפרד את מערכת החינוך והדת.

חוקרים שאינם נמנים עם הזרם המרכזי דוחים את התפיסה שישראל היא דמוקרטיה ליברלית . החוק בישראל מבחין בין יהודים לערבים , המדינה נחשבת כשייכת ליהודים ולא לכל אזרחיה. ישראל גם אינה דמוקרטיה רב תרבותית משום שהיא מזוהה עם העם היהודי .ישראל גם אינה דמוקרטיה קונסוציונלית משום שהיא נשלטת בידי רוב יהודי ,מעמד הערבים אינו שווה .

העקרונות המשותפים לשלוש הדגמים אינם מתקיימים בישראל = אין שוויון זכויות מלא לכל האזרחים.

דמוקרטיה אתנית – אפיון של סמוחה משנות ה- 80 . בחברות שסועות באופן עמוק שמתחולל בהן תהליך של דמוקרטיזציה ,אך הן שומרות על הדומיננטיות של הרוב האתני – דמוקרטיה לכול ודומיננטיות מבנית של קבוצת הרוב .מצד אחד ניתנות זכויות שוות לכול ומצד אחר מוענק מעמד מועדף לקבוצת הרוב.המיעוט אינו יכול לזכות בשוויון מלא , אינו יכול להזדהות באופן מלא עם המדינה, אינו יכול להרגיש נאמנות כלפיה. הוא משתמש בזכויותיו הדמוקרטיות כדי למחות ולהיאבק למען שיפור מצבו , בלי שיהיה נתון לדיכוי ולאימות מצד קבוצת הרוב. השלטונות מטילים על המיעוט האתני פיקוח והגבלות הפוגעות בזכויותיו.

ישנם חוקרים המוצאים את ישראל כאתנוקרטיה = שלטון לא דמוקרטי של קבוצה אתנית אחת על קבוצות אתניות אחרות .קביעה זו מתעלמת מהעובדה שלערבים ניתנת אזרחות והם מממשים את זכויותיהם האזרחיות גם אם לא באופן מלא.

מגמת השינוי העיקרית

ניתן להציב את אפשרויות השינוי על רצף אחד של התקרבות- התרחקות או הסתגלות- ניכור בין המיעוט לרוב

תזת הניכור ההדדי – גורמים ותהליכים שמחריפים את הקונפליקט : הערבים מקצינים את יחסם למדינה וליהודים . קרב היהודים מתחולל תהליך המחיש את ההקצנה מאז ימי מלחמת ששת הימים הבא לידי ביטוי בחיזוק הימין . הניכור ההדדי ניזון ממדיניות המזניחה את המגזר הערבי, בתקציבים , הגבלות , ומתעלמת מבעיות מחמירות.

תזת המצוקה-משבר – ערביי ישראל שרויים במצב א-נורמלי של מצוקה עמוקה כמיעוט .הם לא נחלצו מפגעי האסון שפקד אותם ואת עמם ב-48.

הערבים נשארו קהילה מסורתית למחצה , לא הפנימו ערכים מודרניים ודמוקרטיים ,מדכאים את נשותיהם , מפוצלים עמוקות בתוכם לפי חמולה ודת ותהליך החילון שלהן חלקי ואף נסוג עקב התפשטות האסלאם הפוליטי .

ערביי ישראל הם החלק החלש ביותר מבין שלושת חלקי העם הפלסטיני- הפלסטינים בשטחים, בפזורה ובישראל. נחשבים לשוליים בעיני התנועה הלאומית הפלסטינית – אין הם יכולים לפתח זהות פלסטינית מלאה.

מצבם הקשה נובע בעיקר ממעמדם הנחות כמיעוט במדינה אתנית לא דמוקרטית . מדיניות זו מובילה להתרחבות הפערים בינם לבין היהודים . הרחקתם לשוליים אינה מאפשרת להם לפתח זהות ישראלית מלאה . המבנה האתני של ישראל אינו יכול להעניק לאזרחים פלסטינים שוויון ,זהות וביטחון – צרכים בסיסיים שיש לספקם כדי להביא את היחסים עם המדינה לידי נורמליזציה . המדיניות משעתקת שוב ושוב את מצוקתם.

תזת ההסתגלות ההדדית – מדגישה את התנאים והשינויים המרככים את הקונפליקט ומקרבים את הצדדים .התזה מפרשת את ההתפתחויות ביחסים כפוליטיזציה בקרב הערבים- זו דוחפת אותם לקבל את מעמדם כמיעוט בחברה ולהסלים (לא להקצין) את מאבקם לשוויון ושלום. הערבים נתונים בתהליך של ישראליזציה המתבטאת בדו לשוניות ובדו תרבותיות , באימוץ סטנדרטים יהודיים בסגנון חיים ורמת חיים ,בגיבוש מרכיב ישראלי בזהותם ובנכונותם לקבל מעמד של מיעוט במדינה .השינויים האלו מובילים לריסון ולריכוך המרכיב הפלסטיני בזהותם .הפער בינם לבין בני עמם שאינם אזרחי ישראל – הולך וגדל : באורח החיים,בשפת הדיבור, ביחס למדינת ישראל , במגע עם יהודים ובמידת ההשתתפות בהגשמת המטרות של התנועה הלאומית הפלסטינית.

היהודים שינו לחיוב את עמדותיהם כלפי ערביי המדינה והם מוכנים יותר לשלבם במוסדותיהם ולכבד את זכויותיהם , מבחינים יותר ויותר בין ערבים אזרחי המדינה לבין אלה שלא.

ההסתגלות הדדית אינה סימטרית – בחברה שעש בה דומיננטיות כוללנית של קבוצת הרוב,המיעוט יעשה את מירב השינויים וההתאמות כדי להסתגל לרוב ולמדינה ,ואילו הרוב יעשה מאמץ מזערי או שולי. א-סימטריה ביחסים היא מאפיין של דומיננטיות אתנית .

(עמ' 267-277 )

פלורליזם

פלורליזם אמפירי – מתקיים כאשר יש הבדלים ניכרים ויציבים בתרבות, במוסדות ובזהות בין הקבוצות האתניות , והמיעוט והרוב אינם נטמעים זה בזה. מנגנונים של שעתוק אתני משמרים את ההפרדה.מערכת חינוך נפרדת בה משתמשים בשפת המיעוט היא תנאי הכרחי לשימור התרבותי של המיעוט ובנוסף סוכנויות חברות כמשפחה, תנועות נוער ,אמצעי תקשורת ,ספרות ותיאטרון ,נישואי פנים.

פלורליזם נורמטיבי – מתקיים כאשר לפרט ניתנת בחירה חופשית בין קיום נפרד לבין טמיעה .זו חברה פתוחה המכבדת הן את הזכות להשתלב או להיטמע והן את הזכות להיות שונה או להתבדל בלי לסבול מקיפוח.

יחסי יהודים ערבים מושתתים על העיקרון לפיו הערבים הם מיעוט לא נטמע והיהודים הם רוב לא מטמיע – דומא שבישראל שורר מצב שבו יש לפלורליזם , על שני היבטיו , תנאים טובים להצליח.

שוני תרבותי

הבדלי תרבות

– ההבדלים הגדולים הם : בשפה, דת, לאום, מורשת תרבותית, מבנה המשפחה , ובערכים.

– בגלל הבדלים אלו- קשה לעבור מקבוצה לקבוצה , היות והמעבר מחייב שינוי מקיף

– השפה היא המחסום החשוב ביותר המפריד בין יהודים לערבים . רק חלק קטן מהיהודים שולט בה כשפה שנייה לעומת רוב הערבים השולטים בעברית

– קיים הבדל ניכר בשיעור הילודה

– החמולה ממלאת בחברה הערבית תפקידים מרכזיים בנישואין ופוליטיקה ואילו בחברה היהודית היא נעלמה

– בחברה הערבית שכיחות גבוה של נשואי קרובים לעומת החברה היהודית והיא הגורם המרכזי ללידת תינוקות הלוקים במחלות גנטיות ולשיעור גבוה של תמותת תינוקות.

– הגבלות חמורות במגזר הערבי על נשים

– הערבים רגישים יותר לכבוד המשפחה – מעשי רצח והכאת נשים משמשים אמצעי לעיכוב שינוי תרבותי ולשימור דפוסים פטריארכאליים .

– הערבי מוכן פחות מהיהודי לקיים יחסים שאינם אישיים עם הזולת .מתן כבוד למבוגרים ולנשים הוא ערך מרכזי אצל הערבים , יחסי שכנות טובה הם נורמה מחייבת, הכנסת אורחים הינה מסורת מושרשת , הערבי מנומס ואדיב יותר

– בקרב היודים סגנון הדיבור , דוגרי = ישיר, אסרטיבי ,ספונטני ,אותנטי , אינטימי ומעורר אמון

– בקרב הערבים = סגנון המוסיירה – עקיף ,מאופק ,סבלני , עמום .

– הבדלי סגנון אלה גורמים לאי הבנות בתקשורת ובקשרים בין הצדדים – הערבים תופסים את סגנון הדוגרי היהודי כחצוף ,גס רוח, פוגעני ואילו היהודים רואים את סגנון המוסיירה כחמקמק, צבוע, מניפולטיבי ,מחניף וקשה להבנה.

– הערבים עדיין חיים במסגרות של משפחה וקהילה שמרניות המפעילות פיקוח חברתי צמוד . נהנים פחות מפתיחות ,אוטונומיה של היחיד ומפרטיות .

– בקרב היהודים נפוצים ערכי האתיקה הפרוטסטנטית – האמונה ביכולתו של היחיד , תחרותיות ,הישגיות ושאפתנות – ערכים אלה מתפשטים יותר ויותר בקרב הערבים , אך עדיין אינם מושרשים.

– בתחום הפנאי – הערבים קוראים פחות ספרים , הולכים פחות לתיאטרון ,קולנוע ולים ועוסקים פחות בספורט- מבלים יותר עם בני משפחותיהם

שלושה דגמי חתונה מצויים בקרב ערביי ישראל :

החתונה המודרנית מערבית – אולם אירועים מחוץ לישוב, המחאות כסף כמתנות, ילדים לא נוכחים, גברים ונשים יושבים יחדיו, משקאות חריפים, מוסיקת קצב, ריקודי זוגות, הזוג יוצא לירח דבש לאחר החתונה דפוס זה הנהוג בעיקר בקרב יהודים נעשה רווח יותר בקרב השכבות המבוססות בגליל ובערים מעורבות.
החתונה המסורתית– בבית הכפר, מתחילה בתהלוכה, נשים וגברים יושבים בנפרד, להקת זמרים ונגנים משיעה מוסיקה עממית , מוגשת ארוחה מסורתית, מתנות ניתנות במזומנים או שווה כסף . דפוס זה מקובל בכפרים במשולש ובנגב.
חתונה דתית– בבית בטקס דתי צנוע על ידי שייח' , הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים , בלי מוסיקה ואלכוהול . בשל עלותו הנמוכה דפוס זה מקובל בקרב תומכי התנועה האיסלמית ובני השכבות הנמוכות .

הפער ההולך וגדל במנהגי החתונה משני צידי הקו הירוק מעיד עד כמה התקרבו ערביי ישראל לחברה היהודית .

יהודים וערבים נבדלים במסגרות ההתייחסות התרבותיות : ערביי ישראל : העולם הערבי והאסלאם , תומכים במודרניזציה אך שוללים את המערב . היהודים שואבים ממורשת היהודית , מתייחסים למערב בחיוב בתור מקור של הצלחה ובעל ברית .

התרבות הישראלית השלטת היא : מודרנית, חילונית , בעלת אוריינטציה מערבית

התרבות הערבית נמצאת בשלבי מעבר ומאופיינת בתהיות, דו ערכיות וניגודים .

מנאע מבחין בארבע זרמים תרבותיים בקרב ערביי ישראל :

פונדמנטליזם דתי מסתגר – שולל בתכלית את התרבות המערבית והישראלית ורואה אותן כמשחיתות.
זרם של חיקוי והתבוללות – הנפוץ בקרב הנוער הערבי וקבוצות שוליים
זרם לאומי הדוחה את הישראליזציה ודורש אוטונומיה תרבותית
זרם המאמין בסינתזה ערבית ישראלית שתעשיר את שתי התרבויות

התקרבות תרבותית

קרבה תרבותית התפתחה במידת מה בין יהודים לערבים , הודות לחיים זה בצד זה לאורך שנים.

ערכים חשובים המשותפים לשתי הקבוצות : ערכי משפחה, נאמנות לעם, קיום חוקי המדינה ,יושר והגינות אישית

בין שתי הקבוצות קיימים שוני ודמיון תרבותי – הקבוצות התקרבו זו לזו באמצעות תהליך המודרניזציה :הרגלי צריכה, דפוסי בילוי, שאיפות, חיי המשפחה ,חילון , תרבות פוליטית .

שיעור המוסלמים המגדירים עצמם כדתיים או כדתיים מאוד ירד – חילון זה מצמצם את השוני התרבותי.

תהליך מקרב נוסף- התפתחות של דו לשוניות ודו תרבותיות = הערבים רכשו את העברית כשפה שנייה ואת התרבות הישראלית כתרבות משנה . לעומתם דו לשוניות ודו תרבותיות אינן דרושות ליהודים . ערביי הארץ מכירים בכורח זה ואינם מביעים התנגדות .

חובת ההסתגלות מוטל על הערבי .

תהליך הישראליזציה היה מוגבל ולא הביא לידי טמיעה של הערבים או לידי אובדן התרבות הערבית – עם זאת היה מספיק עמוק כדי ליצור ערבי חדש , השונה בתרבותו, אורחות חייו הן מבני הרוב היהודי והן מבני העם הפלסטיני.

היעדר של פלורליזם תרבותי נורמטיבי

– זכותו של הערבי להיטמע אינה מוכרת לא על ידי הערבים ולא על ידי היהודים

– ערבים שיעשו זאת יחשבו כאיום על שני הצדדים

– זכותם של הערבים לתרבות מפרדת בעלת מעמד שווה לזו של היהודים אינה ממכובדת

– במפה התרבותית של ישראל מופיעים האשכנזים והמזרחים כמערביים- בהשוואה לערבים האוריינטליים.

– סטיגמה זו מאפשרת למדינה להציג את עצמה בעולם כמערבית ,דמוקרטית ,חילונית , נאורה ומקדמת במזרח תיכון ערבי נחשל

– מאחר והנורמות של היהודים שולטות בחברה הישראלית- הערבים אינם יכולים להתחרות בהם כשווים על משאבים חברתיים ואישיים : שליטתם בעברית פחותה, הגלי הלמידה והחשיבה טובים פחות בשל מערכת החינוך הערבית הלקויה , זיקתם למסורת הדתית חזקה יותר , משפחותיהם גדולות יותר , נשותיהם זוכות למעמד נמוך יותר – כל אלו מפריעים לערבים להגיע להישגים שווי ערך לאלה של היהודים

– אחד הסימפטומים לדחייה הרשמית של התרבות הערבית הוא ההדרה של המוסיקה הערבית

הבדלי זהות (עמ 287 – 291)

זהותם של היהודים

– היהודים רואים עצמם הן כיהודים והן כישראלים

– חילונים ותומכי השמאל הפוליטי- נוטים לבחור בזהות ישראלית

– דתיים ותומכי ימין פוליטי- נוטים לבחור בזהות היהודית

זהותם של הערבים

– זהותם מורכבת מערבים וישראלים

– הזהות הדתית חזקה מן הזהות האזרחית והלאומית

– הבולטות של הזהות הדתית נובעת גם מעליית האסלאם, ומן ההשתחררות הגוברת מהזיקה הלאומית הפלסטינית בהשפעת האיתיפדה והסכמי אוסלו.

– מבחינת הזהות מתחלקים הערבים לשלוש קבוצות :

– ערבים בעלי זהות ישראלית ערבית לא פלסטינאית – חזקה יותר בקרב קבוצות מיעוט לא מוסלמיות , אקדמאיים. יש זיקה חיובית למדינה , נוטים להצביע עבור מפלגות יהודיות ,

– ערבים בעלי זהות פלסטינית ישראלית – מנסים לאזן בין שייכותם למדינה ובין זיקתם לעם הפלסטיני .

– ערבים בעלי זהות פלסטינית לא ישראלית – מתכחשים לשייכותם לחברה הישראלית

– בזהות הלאומית של רוב ערביי ישראל יש מרכיב ערבי או פלסטיני ורק כעשירית מהם שוללים את זהותם הישראלית

– מעטים הערבים משלוש הקבוצות השוקלים להגר למדינה פלסטינית אם זו תוקם : חיים בחלק מפלסטין ההיסטורית, קשר חזק לאדמה ולכפר, מפיקים תועלת ממדינת הרווחה והמשטר הדמוקרטי

– בקרב רוב הערבים אין ניגוד בין המרכיב האזרחי-ישראלי בזהותם לבין המרכיב הלאומי –פלסטיני .

– בעיני רוב היהודים ,נחשבת הזהות הפלסטינית כעוינת וכמנוגדת לזהות הישראלית .

– עד מלחמת ששת הימים הייתה הזהות הפלסטינית חלשה ולא מגובשת – בני מיעוט הערבי ראו את עצמם כערבים ישראלים – לאחר המלחמה נעשו פלסטינים יותר ויותר.

– באמצע שנות ה-80 נעצר הגידול בבחירה בזהות הפלסטינית ולאחר הסכם אוסלו,93, ניכרה בו ירידה חדה.

– גישת הקונפליקט של פרס ,הופמן ולנדאו : בשל הסכסוך הישראלי ערבי , קיימת סתירה בין הזהות האזרחית לזהות הלאומית של ערביי ישראל , ואלה נאלצים לבחור באחת מהשתיים או ליישב את הניגוד.

– עד 67 יושבה הסתירה באמצעות מנגנוני תיחום בין הזהויות : ברמה הרגשית החזיק הערבי בלאומיות ערבית ואילו ברמת התנהגות היומיומית נהג כאזרח ישראלי .

– האיזון הופר לאחר המלחמה , כשהמרכיב הפלסטיני בזהות גובר וכתוצאה מכך נעשו הערבים עונים יותר למדינה.

– גישת הזהות הפלסטינית המודגשת של רוחאנה : מהערבים בישראל נשללת הזהות הישראלית בגלל אופייה היהודי ציוני של המדינה , לא נותר להם אלא לדבוק בזהות לאומית חלופית ,באמצעותה מספקים את הצורך הפסיכולוגי בזהות שלמה. הזהות הלאומית פלסטינית היא זהות מודגשת, מוגזמת משום שאינה מאוזנת באמצעות זהות אזרחית ישראלית.

– שתי הגישות אינן מסבירות את הירידה החדה בשנים 95–88 בזהות הפלסטינית

– גישת אי התלות בין הזהויות – שתי הזהויות נמצאות על רצפים נפרדים ולכן ניתן לשלבן

– רוב הערבים משתדלים לשלב בין הזהויות

– הזהות הישראלית והזהות הפלסטינית אינן שלמות – ערביי ישראל אינם משתייכים בלעדית לא לישראל ולא ליישות הפלסטינית – נמצאים חשודים על ידי שני הצדדים.

– בעיני היהודים כוללת הישראליות קבלת סמלים לאומיים של המדינה , אך הערבים אינם יכולים לקבלם .בעיני היהודים השפה הראשונה היא עברית אצל הערבים זו שפה שנייה.

סטריאוטיפים (עמ 303-313)

– חלק מעברים תופסים את היהודים כאדישים לכבודם העצמי ולכבוד משפחתם , נצלנים, גזענים ,כמי שאינם מייחסים ערך לחיי הערבים – סטיגמות אלו משקפים את הדרך בה רואים הערבים את המתירנות , חומרנות , יחסים חברתיים לא פורמליים , הדבקות בציונות ומעורבותם הרבה של יהודים במלחמות בהן נהרגו ערבים .

– חלק מהיהודים תופס את הערביים כנחשלים, נטולי פוטנציאל להגיע לרמת ההתפתחות של היהודים, עובדים גרועים, מלוכלכים ,אלימים ,עבריינים, וכמי שחיי יהודי אינם חשובים בעיניהם .

– מצוקתם של הערבים והמסורתיות שלהם נתפסות כמנטליות אוריינטלית שאינה ניתנת לשינוי

– סטריאוטיפים אלה מבטאים גם את הדימוי החיובי של היהודים כעם מודרני , המייחס לעצמו עליונות תרבותית ומוסרית על הערבים.

– עם השנים נחלשו הסטריאוטיפים שנוצרו בין הצדדים

אי אמון

– לרוב הערבים בישראל אין אמון ברוב היהודים – חשדנות השלטונות כלפיהם ,הפקעת קרקעות ואפליה בתקציבים ותעסוקה

– הערבים תופסים את הציונות כתנועה גזענית

– אי האמון של הערבים אינו מוכלל ואינו חסר הבחנה – נותנים אמון במערכת המשפט ,אמון המצביע על זיקה חזקה למדינה .

– אי האמון של יהודים בערבים – ניזון מתפיסת הערבים כמיעוט עוין , אי גיוסם לצבא, מפיקוח ביטחוני המוטל עליהם , אי נאמנות למדינה בגילויי סולידריות פומביים עם העם הפלסטיני והעולם הערבי.

– במרוצת השנים נחלשה דרגת אי האמון – בעיקר עם תהליכי השלום.

דחייה

– ההסתייגות ממגעים בין שתי הקבוצות אינה סימטרית

– מיעוט בקרב הערבים ורוב בקרב היהודים אינם מוכנים לכונן יחסי חברות עם בני הקבוצה האחרת

– אי הנכונות של יהודים – ניתן לפרשה כגזענות היות וחברות כרוכה בבחירה . העיני היהודים , ליהודים במדיה יהודית יש זכות לחיות בשכונות יהודיות ולהימנע מהתבוללות .

– ערבים רואים התגוררות בשכונות מעורבות הזדמנות להשיג שירותים טובים יותר ואיכות חיים גבוהה יותר .

עמדות מפלות

– עבור יהודים רבים ,מדינה יהודית פירושה – מעמד מועדף

– רוב מכריע בקרב יהודים מצפים להעדפה מטעם המדינה – שיעור זה ירד עם השנים ככל הנראה כתגובה למאבקו הממושך של המיעוט הערבי למען שוויון.

– בני השכבות הנמוכות מצדדים יותר מאשר בני השכבות הגבוהות באפליה נגד הערבים

– במרכיב הגזעי בולט ביותר במידת מוכנות היהודים לקבל ערבי כמי שממונה עליהם בעבודה

– בישראל כמעט ואין העדפה מתקנת ביחס לערבים , ורוב היהודים והערבים אינם תומכים בכך.

– היהודים תופסים את האופי היהודי ציוני שלך המדינה ואת האיומים על ביטחונה כהצדקה להגבלת זכויות הערבים וחירויותיהם.

– המגמה המסתמנת לאורך השנים מראה שהנטייה היא לריכוך בעמדות אלה .

– קיימת מחלוקת בין הימין והשמאל לגבי השתתפותם של אזרחים ערבים בהכרות הרות גורל = היין דורש רוב פוליטי יהודי לשם קבלת החלטות הנוגעות למדינה היהודית ,גבולותיה ואילו הערבים והשמאל מגנים תביעה זו כגזענית .הימין טוען שהערבים מצויים במצב של ניגוד אינטרסים בעוד שהשמאל מגן על זכות ההשתתפות של הערבים ועל האינטרסים הפוליטיים שלו עצמו .

– בעיני יהודים רבים , עמדותיהם אינן נראות גזעניות או מפלות – אלא כגילויים לגיטימיים של סטטוס מועדף שמגיע להם כיהודים במדינה יהודית .

צורות אפליה

– האפליה כלפי הערבים היא אישית ומבנית

– היות והערבים שייכים ברובם לשכבות החלשות – האפליה פוגעת בסיכוייהם להיחלץ ממעמדם הנחות

– בישראל אין השוויון מעוגן בחוק יסוד .חוק יסוד:חופש העיסוק וחוק יסוד:כבוד האדם וחירותו אינם מתייחסים לשוויון במישרין .

– הדתיים והחרדים מתנגדים לחקיקת חוק יסוד לשוויון ,משום שאמונתם הדתית קובעת אי שוויון בין נשים וגברים ואי שוויון בין גויים ליהודים .

– את עיקר האפליה ניתן למצוא בשוק העבודה : גופים ממלכתיים אינם מעסיקים ערבים . ערבים רבים העובדים בשוק העבודה אינם מקבלים תמורה הולמת את כישוריהם . מעסיקים יהודים מפלים ערבים לרעה מסיבות שונות – לחץ של עובדים יהודים , חשש לאובדן הזמנות ממערכת הביטחון , ודעות קדומות .

– חוק שירות התעסוקה ,לא אסר אפליה מצד מעביד פרטי אך בתיקונו נקבע איסור זה שעבורו לא הוקם מנגנון אכיפה

– חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה אסר להפלות בין עובדים מחמת לאומיותם , דתם – אך גם הוא אינו נאכף .

– מעביד יהודי המחפש עובדים מבקש שעובדיו יהיו בעלי השכלה על תיכונית (גם אם נתון זה שלוי לסוג העבודה)אינו טורח לפרסם בעיתון בשפה הערבית ,אינו פונה ללשכת תעסוקה – כל אלה מקטינים את סיכויים של ערבים להגיע למשרות – בעולם המערבי שיטות אלה נחשבות למפלות מבחינת החוק.

– האפליה מחלחלת למערכת המשפט- רוב הערבים סבורים שהחוק הישראלי והמשטרה ובתי המשפט מפלים ,בעוד שהיהודים אינם חושבים כך.

– ממצאי מחקרים מראים שערביי ישראל אינם מעורבים בעולם הפשע יותר מיהודים ף אינם מהווים קבוצת סיכון לביטחון המדינה . למרות זאת נמצא שההסתברות שנאשם ערבי יורשע היא רבה יותר מאשר נאשם יהודי .

– אפליה גלויה כוללת את חוק השבות – מעניק ליהודים זכות לא מוגבלת להגירה לישראל , קבלת אזרחות וסיוע בקליטה . מדינת ישראל אינה מכירה בזכות השיבה של פליטים פלסטינים או קרובי משפחותיהם להגר לישראל .

– החוק הקובע כי לא ניתן להקים מפלגה ולהתמודד באמצעותה בבחירות לכנסת אם היא שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – מפלה- שכן לכל אזרח במדינה דמוקרטית שמורה הזכות להיאבק לשם שינוי אופי המשטר.

– מוסדות לאומיים מפלים מאחר ומשרתים יהודים בלבד – סוכנות יהודית, קק"ל .

– אפליה סמויה מתגלה באופן עקיף – המדינה אינה מכלילה יישובים ערבים בקטגוריה של ערי פיתוח הזכאים להטבות שונות . שימוש מופרז במעמד החייל המשוחרר .

– אפליה מוסדית – משרדי הממשלה – תיעוש הפריפריה היהודית בלבד השתתפות משרד הפנים בתקציבי רשויות מקומיות ערביות קטנה בהרבה , משרד השיכון כמעט ואינו בונה דירות ביישובים ערביים ואינו מסייע לתושבים בבנייה , פרויקט שיקום שכונות כלל מספר מועט מאוד של שכונות ערביות ביחס ליהודיות , אפליה לרעה בהקצאת מסות מים לייצור חקלאי , במספר תקנים המיועדים לעו"ס, פסיכולוגים בשירות הציבורי .

– בעיני הציבור היהודי ומנהיגיו גילויים אלו אינן נחשבים לאפליה ,אלא לזכויות שיש להקנותן ליהודים מעצם קיומה של מדינה יהודית – הערבים לא מגיעים להם זכויות אלו משום שנלחמו נגד הקמת המדינה , מהווים נטל על מערכת הביטחון ואינם תורמים לקידומה .

שינוי (עמ 323-336)

הערבים: הקצנה או פוליטיזציה ?

– לפי תזת הניכור ההדדי ,קו השבר ביחסי ערבים יהודים היה מלחמת ששת הימים .

– טשטוש הקו הירוק הגביר את תחושת שותפות הגורל בין חלקי העם הפלסטיני והרחיב אץ שיתוף הפעולה בניניהם .

– ההתנגדות הגוברת ניזונה מהריבוי הטבעי הגבוה ומהתקדמות המודרניזציה ,משום שאלה העצימו את תחושת הקיפוח .

– התפשטות האסלאם הקנאי מסוף שנות ה-70 תרמה גם היא לעוינותם של המוסלמים.

– עדויות לאישוש ההקצה הערבית – הצבעה הולכת וגוברת עבור מפלגות לא יהודיות ולא ציוניות ,ותמיכה בתנועות רדיקליות כתנועה האסלאמית ותנועת בני הכפר , פופולריות של סמלים לאומיים ,הפגנות סולידריות עם האינתיפאדה , מעורבות בניסיונות פיגוע ופיגועים .

– הנחת ההקצה מוטעית – פועלים כוחות חזקים יותר המגבירים את נכונותם להסתגל למדינה – התגברות המחאה אין פירושה הקצנה , היות והיא לגיטימית במשטר דמוקרטי .

– הנחת הפוליטיזציה מתקנת את שתי הטעויות הללו – זו נגזרת מתזת ההסתגלות ההדדית – מעידה על התחדדות התודעה הפוליטית ועל שימוש בפוליטיקה במאבק לשיפור מעמדם

– בחלוף השנים הסתגלו ערביי ישראל לתרבות הפוליטית ,נעשו דו לשוניים ודו תרבותיים ,קבלו עליהם את היותם מיעוט ויחד עם זאת נעשו פחות סבלניים לאפליה וקיפוח – תהליך הישראליזציה הרחיק אותם מייתר חלקי העם הפלסטיני ובנוסף גברה ההבנה שגורלם קשור לפני הכל עם גורל מדינת ישראל ורק אחר כך בגורלו של העם הפלסטיני .

– הנחת הפוליטיזציה רואה במאבק של הערבים תושבי הארץ זכות דמוקרטית לגיטימית .

– לאחר הסכם אוסלו- גברה הישראליזציה על הפלסטיניזציה

– שיעור הערבים המתכחשים למרכיב הישראלי בזהותם ורואים עצמם כפלסטינים בלבד הוא נמוך ונמצא בירידה .

– שיעור הערבים השוללים את זכות ישראל להתקיים קטן ונתון בירידה

– שיעור הערבים שאינם שוללים שימוש באלימות כאמצעי מאבק פחת

– שיעור המגדירים עצמם כאנטי ציונים ירד

– השינוי בעמדות של ערביי ישראל התחולל למרות התחזקותו הרבה של האסלאם הפוליטי מאמצע שנות ה-80

הערבים :מצוקה משבר או הסתגלות ?

– תזת מצוקה משבר גורסת כי מצוקת ערביי ישראל הולכת ומעמיקה

– ערביי ישראל נתונים במצוקה , אך מצוקה זו אינה עמוקה ואינה מעמיקה – מצבם האובייקטיבי השתפר עם השנים :אורח חייהם נעשה מודרני יותר, רמת חייהם עלתה, האפליה קטנה ,כוחם הפוליטי גדל

– שיעור הערבים שאינם מאמינים באפשרות לשפר את מצבם בדרכים דמוקרטיות מקובלות קטן

– שיעור הערבים שאינם שבעי רצון מחייהם כאזרחים במדינה קטן

– אחוז קטן אינו חש גאווה כשישראל זוכה בהישג גדול בתחומים כספורט ,מדע וכלכלה.

היהודים :התחפרות או נגישות ?

– הנחת ההתחפרות בקרב יהודים מסתמכת על הפנייה ימינה בציבור היהודי ומסיקה מכך שהיהודים נעשו במרוצת השנים לנוקשים ומסוגרים יותר ולמתחשבים פחות בערביי ישראל.

– פרשת הדרכים ביחסים היא מלחמת ששת הימים – בעקבותיה הפך הימין מזרם שולי לזרם מרכזי

– מאז המלחמה ניכרו שינויים בציבור היהודי – פנייה לעבר המסורת והדת, אימוץ אידיאולוגיה לאומית לזכויות בלעדיות על הארץ , העדפת אינטרסים של הציבור היהודי במדינה. ההתנחלויות והמהפך הפוליטי ב-77 נתנו גושפנקה ללאומנות יהודית וסחף ימינה.

– טשטוש הקו הירוק הוביל לעמעום ההבחנה בין הערבים

– התחפרות היהודים היא גם תגובה להקצה של ערביי ישראל – מאבקם בכיבוש ובאפליה והתגבשות זיקתם לפלסטינים נתפסו בעיני היהודים כגילויים לאי נאמנות וכאיום .

– הממצאים האמפיריים תומכים דווקא בהנחה נגדית , הנחת הנגישות הטוענת שהצד היהודי נעשה פתוח יותר כלפי האזרחים הערבים עם השנים .

– השינוי מורכב ממספר מגמות :

– התפצלות האוכלוסיה היהודית לשני גושים פוליטיים שווים

– פוליטיקה דו גושית המחייבת כל אחד מן הגושים לחתור למרכז ולהתמתן כדי לנצח

– התקדמות תהליך הדמוקרטיזציה של החברה הישראלית

– עיתונות חופשית וביקורתית יותר

– אקטיביזם שיפוטי של בית המשפט העליון

– ביקורת ציבורית על כוחות הביטחון

– מערכת פוליטית שנהוגים בה חילופי שלטון

– חקיקת חוקים להגנה על זכויות יסוד של האזרח

– כל ממשלות ישראל הבחינו בבירור בין ערביי ישראל לערביי השטחים ונקטו מדיניות שונה כלפי כל קבוצה .

– השלטונות כיבדו את כללי המחק הדמוקרטי – כמעט ואין מעשי אלימות מצד השלטונות והציבור היהודי הרחב כלפי ערבם , הוצאת תנועת כך מהחוק , כניסת ערבים למוסדות וליישובים יהודיים באל רצון אך גן ללא התנגדות נמרצת , המודעות לאפליה גברה .

– שיעור השוללים את השימוש בשביתות כלליות כאמצעי במאבקם של הערבים ירד

– שיעור היהודים הסבורים שישראל צריכה לעודד ערבים לעזוב את הארץ- ירד

– שיעור היהודים השוללים אץ זכות הערבים לחיות כמיעוט בעל זכויות שוות – נמוך

– הפתיחות הגוברת כלפי אזרחים ערבים היא המגמה השולטת בקרב קבוצות שונות מימין ומשמאל .

האם חל מפנה בשנים 96-99 ?

– תקופת ממשלת העבודה מרצ , הסכמי אוסלו , גילו שיש פאן פשרני ולא גזעני בציונות

– הממשלה הבטיחה וביצעה תוכנית לשיפור מצב המגזר הערבי – השקעות בקצבאות ילדים, חינוך ,תרבות ,הוספות עשרות שכונות ערביות לפרויקט שיקום שכונות

– המהפך הפוליטי העלה את שלטון הליכוד ב- 96 וגרם לתפנית – מחויבות הממשלה לביצוע רפורמות התפוגגה , חלק מהקצבאות להשוואת התנאים עם המגזר היהודי בוטלו, הערבים סבלו מאבטלה ומתנאי חיים ירודים .

– רווחה ההכרה שהקמת מדינה פלסטינית לא תשנה את מעמדם המשפטי של הערבים בארץ – האופציה לעבור לפלסטין לא נראתה מושכת – פלסטין לא דמוקרטית וחסרת כלכלה – הערבים חשו תקועים במדינה.

– חלה עלייה דרמטית במידת הניכור של הערבים מהממשלה

– שיעור הערבים שבחרו בזהויות לא פלסטינאיות ירד

– שיעור השוללים את זכות הקיום של ישראל כמדינה עלה .

– התמיכה בהפגנות לא חוקיות עלה .

– השינויים שחלו בדשנים אלו מראים שלמדיניות החוץ והפנים של הממשלה יש השפעה ברורה וגדולה על עמדות האזרחים הערבים.

עידן השלום

– תזת הניכור הדדי- צופה הרעה ביחסי יהודים ערבים בעידן של שלום .

– הוויתור המכאיב על רוב שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה ,יביא דווקא לידי חיזוק אופייה היהודי תיוני של המדינה כמחסום בפני התבוללות בעולם הערבי וכאמצעי למשיכת עלייה.

– בשל האצת תהליך הגלובליזציה יועברו מפעלים ישראליים לחוץ לארץ וערביי ישראל ייחשפו לתחרות מצד פועלים זרים ומצד ספקי שירותים זעירים מפלסטין ומדינות ערב

– אי השוויון המעמדי יגדל , וערביי ישראל ייפגעו יחד עם שאר השכבות החלשות

– ייתכן ומתנחלים שיפונו ,יופנו לאזורים שכיום יושבת בם אוכלוסיה ערבית .

– השלום נועד לפתור את בעיית הפלסטינים בשטחים ויפסח על ערביי ישראל .

– התסכול יביא להקצנת המאבק ולעימות .

– תזת המצוקה משבר : מצוקה רב מימדית תעמיק ,משום שלא יחול שיפור ביחסן של ישראל והתנועה הלאומית פלסטינאית לערביי הארץ .

– הבעיות הפנימיות בתוך החברה הערבית יחריפו עקב מחסור במשאבים ובגלל מנהיגות כושלת

– תזת ההסתגלות ההדדית – בעקבות השלום יסתיים זיהוי פוגעני של ערביי הארץ עם האויב והם יזכו לסטטוס של אזרחים נאמנים .

– תביעות הערבים לאוטונומיה תרבותית לא תיתפס כמאיימת

– הזהות הפלסטינית והקשרים עם הפלסטינים יקבלו לגיטימציה ולא ייתפסו כמסוכנים.

– הם ייהנו מגידול ניכר בגישתם למשאבים כשייפתחו לפניהם אוניברסיטאות,שוקי עבודה, ואפשרויות להשגת תרומות בעולם הערבי .

השלום יביא לשיפור במעד הערבים ,יגבר האמון בינם לבין יהודים , ישראל תוסיף להיות מדינה יהודית ציונית שבה יהיה ליהודים מעמד מועדף .ייחודה של המדינה היהודית יודגש כדי למנוע הגירה החוצה וכדי למשוך יהודים אליה.

ראה גם: המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית? \ סמי סמוחה