סיכום מאמר:
משה ליסק, דן הורוביץ, מצוקות באוטופיה: ישראל – חברה בעומס יתר (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1990), עמ' 9-39. חלק א (חלק ב)
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
ישראל היא תולדה של תנועה אידיאולוגית שיצרה קהילה שהפכה למדינה. בעייתו של עם ללא מרכז פוליטי, שכמיעוט דתי ולאומי התנסה באפליה ורדיפות, הובילה לחיפוש אחר פיתרון למה שנחשב אז "הבעיה היהודית". ההגירה היהודית לארץ ישראל שיקפה הכרעה אידיאולוגית בזכות אחד הפתרונות האלטרנטיביים לבעיה זו – הפיתרון הציוני – ולאחר שנלמד, באופן כואב, כי פתרונות אחרים – התבוללות, אוטונומיה בארץ אחרת וטריטוריאליזם – אינם אפקטיביים. ישראל הינה תופעה היסטורית הבולטת בייחודה, בין היתר בשל תכונותיה שיש בהן עניין לחוקרי חברה ולהיסטוריונים.
חברה שגבולותיה עמומים
החברה הישראלית הינה חברה שבה לא מתקיימת חפיפה בין טריטוריה, אזרחות וזהות לאומית-אתנית. מרביתו של העם היהודי מתגורר מחוץ אל גבולות המדינה, ובמדינת ישראל מצויים אזרחים בעלי זהות לאומית מוגדרת אחרת. לבעיה שתי פנים: מבחינת היחיד זוהי בעיה של זהות; מבחינת החברה הישראלית זוהי בעיה של הגדרת גבולות המערכת. גבולות אלו אמורים להכריע למי יש חלק ונחלה בקולקטיב הישראלי. ארץ ישראל המנדטורית תוארה כ"מדינה ללא לאום ששני לאומים ללא מדינה מתרוצצים בקרבה". מדינת ישראל בראשית דרכה הייתה קרובה יותר למדינת לאום אינטגראלית, שכן היה בה רוב יהודי ברור. עם זאת, בימינו אנו היא אנוסה להתמודד עם בעיות של כפל זהות – אזרחית לעומת אתנית-לאומית. כתוצאה מהקמת מדינת ישראל, נוסף עוד מימד לזהותם של ערביי ארץ ישראל: בנוסף להיותם הן ערבים הן פלסטינאים, הם הפכו מעתה להיות גם ישראלים, לפחות מבחינת אזרחותם. בכך הייתה גלומה בעיה: מגילת העצמאות מגדירה את מדינה ישראל כ"יהודית" ובה בשעה "דמוקרטית". שני מרכיבים אלו לא הגיעו לכדי מיזוג שלם והדבר משתקף במעמדו של המיעוט הערבי שהשתלב בחברה הישראלית השתלבות חלקית בלבד.
האוריינטציה של הזיקה האזרחית היא אוניברסאלית מעיקרה ואילו הזיקה הלאומית-אתנית היא פרטיקולארית מעיקרה. בישראל, שני תחומים חשובים ומרכזיים מאורגנים דווקא על פי העיקרון הלאומי-אתני: מערכת הסמלים הלאומיים המרכזית הנותנת ביטוי נורמטיבי למחויבות כלפי העם היהודי; והביטחון הלאומי הכרוך בסכסוך הערבי-ישראלי. כמו כן, המחויבות לתפיסה הציונית הרואה בעליית היהודים והתיישבותם ביטוי לתקווה הלאומית של העם היהודי, מתבטאת גם בחוק השבות אשר מקנה זכויות יתר ליהודי התפוצה המבקשים להפוך ישראלים – זכות שאיננה מוקנית ללא יהודים. התחום המרכזי המאורגן, לפחות פורמאלית, לפי העיקרון האזרחי, הוא תחום זכויות האדם האזרח. העיקרון האזרחי מתגלם בשוויון כל האזרחים בפני החוק. עקרון זה הוא תשתית המדינה הדמוקרטית. יש לציין, כי קיימים גם תחומים בהם קיימת הפרדה לאומית ללא מתן עדיפות לקבוצה לאומית זו או אחרת – דוגמת דיני הנישואין והגירושין. החוק הישראלי מבחין בין קהילות דתיות, ללא הענקת עדיפות חוקית למי מהן. לפיכך, לא קיימת בישראל הפרדה בין דת למדינה, אך אין בישראל דת-מדינה.
טריטוריה– כמו כן, בישראל נוצרה הבחנה בין גבול ריבונות לגבול שליטה (הגדה, עזה). בעקבות זאת, נוצרו באוכלוסייה קבוצות שזיקתן לישראל משתנה על פי השימוש במימד טריטוריאלי זה או אחר. יתר על כן, ההעדפות לגבי המימד הטריטוריאלי המשמש כנקודת מוצא להגדרת הקולקטיב הישראלי מושפעות מעמדות אידיאולוגיות לגבי מעמדם ועתידם של השטחים (התנחלויות).
לסיכום נקודה זו, מצב זה, של חוסר חפיפה בין לאומיות-אתנית, אזרחות וטריטוריה אינו נחלת החברה הישראלית בלבד. רק מספר קטן של מדינות הן מדינות-לאום לכל עניין ודבר, אולם ייחודה של מדינת ישראל הוא בגיוון הסוגים של חוסר החפיפה: ריבוי של קהילות, תפוצות והגדרות עמומות של דת, לאום וגבול טריטוריאלי.
חברה שקמה מכוח דחף אידיאולוגי
העלייה לארץ נבעה ממניעים אידיאולוגיים, ויותר במדויק האידיאולוגיה הציונית. אף המכנה המשותף התרבותי הבולט ביותר בחברה הישראלית – הלשון העברית – נבנה בדרך של טיפוח מדעת כתוצאה מהכרעה אידיאולוגית. משום שבכל זאת, החברה הישראלית מתנהלת כחברה פוליטית ריבונית מכוח התמדתם של מוסדות וכללי משחק המעוגנים באינטרסים חברתיים של יחידים ושל קבוצות, נוצר מתח בין המחויבות לדגם הפוליטי-דמוקרטי לבין הדגמים האידיאולוגיים, שאינם אחידים, ומימושם במציאות החברתית המשתנה בקצב מהיר.
החברה בישראל יוסדה על האידיאולוגיה הציונית. אולם, זו התפצלה לתנועות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שחולקות אלו על אלו. נוצר כרסום במחויבות האידיאולוגית של החברה הישראלית כקולקטיב. לכרסום זה שתי פנים: ראשית, הייתה זו בעייתם של מייצגי האידיאולוגיה הרדיקלית, שאינה יכולה להתיישב עם פעולות שגרתיות של מוסדות פוליטיים בכלל ומוסדות שלטון בפרט. שנית, עלתה בעיית קשיי ההסתגלות של חברה שהושם בה דגש חזק על מחויבות אידיאולוגית בתקופה ששרר אקלים אינטלקטואלי של "קץ האידיאולוגיה". שלישית, האידיאולוגיה הציונית, אשר הייתה אמורה להוות בסיס לקונצנזוס לאומי רחב בחברה הישראלית, התבררה כמכנה משותף מצומצם מאוד בכל הנוגע לשאלות של דימוי החברה הרצויה, דת ומדינה ומרכיבי הזהות הלאומית הישראלית בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. בכך מהווה החברה הישראלית דוגמא בולטת למתח הקיים בין היזקקות לאידיאולוגיה כמקור השראה וגיוס חברתי, לבין האידיאולוגיה כגורם מפצל וכמקור של תהליכים ממוססי-לכידות.
