מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מאפייני החברה הישראלית
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
מאפייני החברה הישראלית
אחד המאפיינים הייחודיים של החברה הישראלית הוא רמת הריבוי של החברה והדינמיות שלה. מעניין לראות כיצד הגורם הזה משפיע על הבעיות המרכזיות של החברה. ברוך קימרלינג מתאר כיצד החברה הישראלית המלוכדת הפכה לחברה שבטית, שאיבדה את הקוהרנטיות החברתית שלה (קץ שלטון האחוס"לים).
דמוגרפיה
כיום, החברה הישראלית מונה כ-7 מיליון אנשים. זו קפיצה אדירה, מפחות ממיליון אנשים שאכלסו את המדינה לפני 60 שנה. בעכבות גל העלייה הגדול מברה"מ כיום ישנ 5% באוכ' שממוינים כאחרים, והם אינם יהודים, ערבים או נוצרים. החלוקה הגדולה במדינת ישראל היא עדיין בין ערבים לישראלים. אולם, בשסע הגדול בין יהודים לערבים לא ברור מהו אחוז הערבים אזרחי ישראל, בעיקר בשל המעמד הלא ברור של ערביי מזרח ירושלים, שלא נחשבים אזרחים אלא תושבים. אחוז הערבים במדינה נע בין 20% (כולל מזרח ירושלים) ל-17%. החלוקה בין מזרחים לאשכנזים כבר לא קיימת באופן מובהק, אולם סביר להניח שיש רוב למזרחים. הרוסים מהווים את קבוצת המיעוט הגדולה בישראל. בנוסף, יש חלוקה לפי ותיקים ועולים חדשים.
הצפי של המשך גידול האוכלוסיות בעתיד – האוכלוסיה במדינה גדלה בהתמדה מפני שאחוז הפריון גבוה מ-0%, בניגוד לחלקים גדולים בשאר העולם המערבי. תתי הקבוצות הגדלות במהירות הרבה ביותר הן החרדים והערבים המוסלמים, בעיקר הבדויים אבל לא רק הם. המשמעות היא שאחוז המוסלמים גדל בהתמדה בתוך המדינה והן בתוך האוכלוסיה הערבית. כיום הערבים הנוצרים והדרוזים מהווים פחות מ-10% מאוכלוסיית הערבים, כאשר בעבר הם היוו 20%. שיעור הילודה של הדרוזים והנוצרים צנח מתחת לשיעור הילודה הערבי.
מבחינת מאפייני החברה הישראלית, ברור כי החלק היחסי של החרדים בחברה גדל משמעותית (מ-4% ל-9%). ניתן לראות זאת באופן בולט בחלקם בחינוך בגילאים הצעירים. דווקא לגבי שיווי המשקל בין היהודים לערבים התמונה פחות דטרמיניסטית ממה שפעם היה. בעבר נטען שקצבי הפריון יובילו לכך שמדינת ישראל תהפוך בעתיד למדינה דו לאומית. אולם, כיום התמונה מתאזנת בגלל החרדים.
המאפיין הטריטוריאלי-גיאוגרפי – אם מחלקים את ישראל לצפון, חיפה, מרכז, דרום וירושלים, רואים שהיחסים משתנים בכל אזור. ת"א מקיימת רוב יהודי גדול ויציב. בצפון יש רוב ערבי. בחיפה יש עלייה בשיעור הערבים. בירושלים הרוב הערבי המובהק ירד לשיעור של 70%.
הדמיון בין המוסלמים לחרדים – ישנה הלימה יחסית בין רמות השכלה ומעמד חברתי כלכלי, ובין הקבוצות הלאומיות דתיות האלה. ישנה הלימה בין האוכלוסיה החרדית והערבית מוסלמית מבחינת מעגלי העוני. הטעמים לכך שונים בכל קבוצה, אולם התוצאה דומה. נוצרו שתי קבוצות מובחנות שמאופיינות במעמד חברתי כלכלי חלש ושיעורי גידול גבוהים. שתי הקבוצות הללו מתאפיינות בנוסף ברמה גבוהה של ניכור כלפי החברה הישראלית.
יש שת"פ בין הקבוצות, למשל בתביעות לאוטונומיה בחינוך, קצבאות הילדים, שימור המונופול הדתי בעניין מעמד אישי, התנגדות למודרניזציה ועוד. עם זאת, ישנם הבדלים גדולים בין הקבוצות. הגוש הערבי ממוקד בצד השמאלי של המפה והוא לא מהווה שותף לממשלות בישראל, בעוד שהקבוצה החרדית מסווגת בגוש הימני ומהווה שותף שכיח בקואליציה.
הניכור הערכי עקרוני של חלק מהקבוצות החרדיות ממדינת ישראל מתבטא אצל החרדים הקלאסיים, שנזהרים מלהיות מזוהים עם המדינה. הם לא אנטי ציוניים בהכרח, אבל הם א-ממלכתיים. יחד עם זאת, הם משרתים כסגני שר במשרדים ללא שר, כך שברור שהם שחקנים פוליטיים מרכזיים. לגבי ש"ס, יש לזכור כי בעוד שמצביעי יהדות התורה הם חרדים, מצביעי ש"ס אינם דווקא חרדים.
האתגר שהנתונים הללו מציבים בפני מדינת ישראל עצום בשני מובנים –
- השאיפה לקיים לכידות חברתית.
- רצון המדינה להיות מדינה מפותחת.
כיום, התל"ג הישראלי גדול בהרבה מכל מדינות האזור, אולם התמונה הדמוגרפית הקיימת, בייחוד לאור התחזית, עלולה לגרום למצב בו התמונה הזו תשתנה מכיוון שאחוז האוכלוסיה הלא יצרני גדל בהתמדה.
לכידות אזרחית – כיום, בגילאי כיתות א', יותר מ-50% מהתלמידים הם ערבים או חרדים. זה מעורר שאלות קשות לגבי שימור הזהות הישראלית. בנוסף, זה מעורר סוגיות הנוגעות לחוקה, מכיוון גורמים שרוצים לקבע כעת ערכים שייתכן ומדינת ישראל לא תוכל לקבע בעתיד.
אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר במדינת ישראל נוגע לפערים החברתיים. המדינה הצליחה לשמור על רמת חיים גבוהה לצד שיעור פערים הקטנים בעולם המפותח. המצב הזה השתנה בצורה רדיקלית ב-20 השנה האחרונות. ישראל היא כיום המדינה השנייה מבחינת פערים (ללא תשלומי העברה). מדובר בפערים מהגדולים בעולם המפותח. עולה מכך שאלה בנוגע ללכידות החברתית במדינת ישראל. הגורמים המעודדים סולידריות הם קרבה תרבותית, הזדהות עם המדינה, ורשת ביטחון שמעניקה לזיקה האזרחית משמעות בחיי המדינה. יש ספק האם גורמים אלה קיימים כיום.
בנוסף, מדינות ישראל מעולם לא היו יציבות. אבל, עד מהפך 77, היתה יציבות פוליטית למרות קיומן של מפלגות קטנות בשל גודלה של מפלגת מפא"י ששימשה ציר מרכזי. כך ניתן היה לקיים את הכלל של בלי חירות ובלי מק"י. היתה הסכמה בשתיקה בין שתי הקבוצות שהיום הם פעילות ביותר במערכת הפוליטית – הדתיים והערבים.
מפא"י ערכו הסכם עם המפד"ל, בו מפא"י מכבדים את הזרם החינוכי שלהם ואת הסטטוס קוו, והמפד"ל מכבדים את הגישה המדינית השמאלית, כאשר הם אף מובילים אותה. המיעוט הערבי מ- 67 מתחיל לנסות להתארדן כקבוצה בעלת מסר פוליטי, שלא עובר את הקו של המפלגה הפוליטית. היה ייצוג לערבים במפלגה הערבית ובמפלגות הלוויין של מפא"י. הנוכחות הפוליטית של הערבים היתה קטנה וזניחה.
המצב משתנה לאור שני תהליכים –
- עלייה מזרחית מסורתית שמשנה את האופי של התנועות הציוניות המקוריות. המערביות נחלשת, והדתיים פורצים מהפריפריה של המפה הפוליטית אל המרכז. מתחילה לצמוח אליטה מקצועית, אקדמית ופוליטית בקרב הערבים.
- הניצחון במלחמת ששת הימים פותח מחדש את הויכוח הדתי-חילוני (מאבקי השבת, פרשת שליט ועוד). המפלגות הדתיות שהיו חלק מעסקה של אוטונומיה דתית תמורת מדיניות חוץ שמאלית, שאפו להתערב במדיניות החוץ והבטחון לאור ערכי גוש אמונים. הציבור הדתי הפך לציבור פעיל התחום של מדיניות חוץ ולא רק המדיניות פנים.
התוצאה היא שהגוש השמאלי כבר לא יכול היה להיות הגוש המרכזי בפוליטיקה הישראלית. ניתן לומר במובן מסוים כי תאריכי המפתח בתהליך הזה הם 1948, 1967, ו-1977:
1948 – הקמת המדינה.
1967 – שינוי המציאות הגיאו דמוגרפית של מדינת ישראל. ערכים שנדמה שפסו מהעולם התעוררו מחדש. עד היום אנו רואים את ההשפעות של אי ההכרעה בשאלת גורל השטחים. היתה מחשבה שההתנתקות עשתה שינוי אסטרטגי, אולם אנו רואים שהויכוח לא נגמר. ההתיישבות בשטחים יוצרת מציאות שמביאה לטיעונים הרואים את ישראל והשטחים כיחידה פוליטית אחת, ולא מבחינים בין מדינת ישראל לשטחים. גביזון דוחה את הטענה הזו. 20% (?) מתושבי המדינה היהודית חיים מעבר לקווי 67.
ישנה טענה כי ישראל יזמה את מלחמת ששת הימים על מנת להשיג הישגים גיאוגרפיים ומדיניים וכי הדימוי של המלחמה כמלחמת מגן היא מניפולציה ישראלית. הניצחון היה ניצחון פראי ביחס לחששות העצומים שחשו תושבי הארץ. מעבר לכיבוש של ירושלים המזרחית וההתגברות על החשש הקיומי, היתה הרגשה שזו היתה המלחמה האחרונה, המערכה האחרונה של מלחמת העצמאות. האירוניה טמונה בכך שהקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית בגבולות 67 נראה היום כאפשרות הסבירה לקיום של מדינה יהודית, הרבה יותר מאשר ישראל המשתרעת עד לנהר הירדן.
בויכוח על החלוקה, כל היהדות הדתית דיברה על הזכות ההיסטורית לא במובנה ההיסטורי אלא במובנה האלוהי. הקשר הדתי של העם עם הארץ הוא זה שהודגש על ידי נציגי מגזר הדתי, ולא הקשר ההיסטורי, גם בפני הוועדות בחו"ל. כיום, הנתק בין הקבוצות בחברה הישראלית הוא כזה שאין כמעט קשר בין הקבוצות, וחלק גדול מהיהדות החילונית לא מכיר את העוצמה של הרגש הדתי בתחום הזה. זה אחד מהמפתחות לעוינות הקיימת בחברה הישראלית. עד 67 היתה הסכמה לאומית בקרב היהודים על ציונות, מדינה, אופיה היהודי של המדינה והצרכים הביטחוניים של המדינה. לאחר 1967 החילוניים היו פחות סובלניים לסטטוס קוו, והדתיים דרשו מקום רחב יותר בקרב מקבלי ההחלטות ברמה המדינית.
כיום יש בולטות רבה לציונות הדתית שהולכת שצוברת כח.
1977 –
לסיכום – מסקירה של מאפייני החברה הישראלית עולה כי החברה הישראלית במובנים רבים היא חברה חזקה. היא עומדת באתגרים רבים בצורה מרשימה. אולם, יש הפרה של הכבוד לריבוי ולשוני, ויש ניכור רב בין הקבוצות, שלא נתקלות זו בזו. האתגר הזה של החברה הישראלית ילווה אותנו לאורך כל הקורס. למרות שנראה לפעמים כי השסע הגדול ביותר הוא השסע היהודי-ערבי, השסע הפנים יהודי והפערים החברתיים הם שסעים לא פחות משמעותיים. אם מדינת ישראל לא תצליח למצוא דרך לצמצם את הפערים הללו המדינה לא תוכל להמשיך למלא את הפונקציות שהיא צריכה למלא לכל חלקי החברה. זה דבר שאנחנו צריכים לזכור. המשפט צריך לעזור למדינה להיות חלק מהמסגרת המשותפת לכל חלקי האוכלוסיה. זה חשוב במיוחד בחברה מפולגת כשלנו. חברה מפולגת זקוקה למנגנונים מדינתיים ומשפטיים שיהוו דבר חברתי.
