המקובל רבי יהודה אשלג, "בעל הסולם", פותח את מאמרו "הערבות" מתוך "ספר מתן תורה" במילים:
"וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו… דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו".
יהודי אחר שחי קצת לפני תקופתו של בעל הסולם, ושקצת פחות נוטה למיסטיקה (וליהדות בכלל), היה ככל הנראה חותם על כל מילה לעיל, אם כי הוא היה מרחיב אותה מעם ישראל ל"פועלי כל העולם". ב"כתבי יד כלכליים פילוסופיים" כותב קרל מרקס: "החברה אינה בנויה מאינדבידואלים אלא מבטאת את סך היחסים בניהם, היחסים שבתוכם ניצבים הפרטים". לכן, כאשר הוא מתאר את החברה הקומוניסטית האידיאלית המבוססת על שוויון וערבות הדדית מדמיין מרקס שעל דגלה חרוט העיקרון של "מכל אחד על פי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו".
אחד ממשיכי דרכו של מרקס באסכולת פרנקפורט, יהודי נוסף בשם אריך פרום, מחבר בין האידיאל של הרב אשלג וחלומותיו של רבו מרקס באמרו:
"רק כאשר אדם מצליח לפתח את ההיגיון ואת אהבתו הרחק מעבר למה שפיתח עד כה, רק כאשר הוא מסוגל לבנות עולם המבוסס על סולידריות אנושית וצדק, רק כאשר יכול הוא לחוש מושרש בחוויה של אחווה אוניברסלית, יהפוך הוא את עולמו לבית אמיתי ואנושי."
כלומר, לפי פרום, הצורך באחווה וערבות הדדית אינו נובע מכך שזה יפה ונחמד יותר אם נדאג אחד לשני אלא, בדומה לרב אשלג, מכך שרק בדרך הזו האדם יכול באמת להגיע לרווחה ולהרגיש שחייו אינם מאבק קיום המתנהל תמיד על קצה תהום.
ב-1949 כתב אלברט איינשטיין (כמובן, יהודי נוסף) מאמר בשם "מדוע סוציאליזם", ובו הוא כותב:
"מהות המשבר של תקופתנו טמונה ביחסים שבין היחיד לבין החברה. היחיד הפך מודע יותר מתמיד לתלותו בחברה. אך הוא אינו חווה את תלות זו כמשהו חיובי, כחיבור אורגני, ככוח מגן, אלא כאיום לזכויותיו הטבעיות, או אפילו לקיומו הרווחי… כל בני האדם, לא חשוב מאיזה מעמד חברתי הם, סובלים מתהליך זה של התדרדרות. אסירים בבלי דעת של אנוכיותם שלהם, הם חשים חסרי ביטחון, בודדים ונטולי ההנאות הפשוטות של החיים. האדם יכול למצוא משמעות בחיים, קצרים ומסוכנים ככל שיהיו, רק באמצעות שיקדיש את עצמו לחברה."
לבסוף, בחזרה אל "ואהבת לרעך כמוך", הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס כותב ב-1956 כי הדתות המודרניות מפרשות את הפסוק לגמרי לא נכון כאשר הן טוענות שמדובר רק ב'רע' אחד מסוים:
"איננו יכולים, כמובן, להתנהל ביום-יום שלנו כאילו רענו הוא היחידי בעולם… כבוד ואהבה לשכן, כפי שהם נכפים על ידי הדת, שייכים לפעילויות הפרטיות שלנו… האהבה שהמחשבה הדתית העכשווית קידמה לדרגת מצב מהותי של קיום דתי, לא מכילה אם כך את המציאות החברתית.
לקרוא עוד:
הרש"ר הירש ומרטין לותר קינג על הקשר בין עבדות מצרים לחופש וזכויות אדם
