צמיחת הציונות במאה ה- 19
מדוע צמחה התנועה הלאומית היהודית דווקא במאה ה-19:
- תשובה א': היהודים מאז חורבן בית שני, לאורך כל 2000 שנה, שאפו לחזור לארץ ישראל, עכשיו הם הצליחו להגישם את חלומם האדיר בדומה לשיבת ציון.
– ראשית, התשובה לא עונה על השאלה. למה דווקא במאה ה-19?
– אמנם עלו יהודים לארץ ישראל, אך באותה כמות שעברו לארצות אחרות.
– עד המאה ה-19 אין שום תנועה (לא דתית ולא לאומית) שאמרה לחזור לארץ ישראל.
– אין ספק שהאמונה גורסת שצריך לחזור לא"י, אבל אין לאמונה זו ביטוי היסטורי.
– ביהדות יש אמונה שיש מוקד טריטוריאלי לדת. בנצרות ובאסלאם אין אמונה שיש מוקד טריטוריאלי לדת. ובכל זאת, 1800 שנה הדבר לא הביא להגעת יהודים לא"י.
– אנקדוטה כללית: יהודים טובים בלנדוד. הם רגילים לנדוד באופן יחסי.
- תשובה ב': יש אנטישמיות שדחפה את היהודים לעזוב את בתיהם.
– גם התשובה הזו בגפה לא מספיק טובה.
– אנטישמיות היא דבר שמלווה את ההיסטוריה היהודית מאז ומתמיד. במאה ה-19 האנטישמיות לא הייתה גדולה מתקופות אחרות בהיסטוריה.
– במאה ה-19 יש יסודות חילוניים משמעותיים על רקע תנועת ההשכלה: דווקא במאה הזו הציפיה היא שתהיה פחות אנטישמיות.
– התגובה היהודית הקלאסית לגזירות וגירושים היא למצוא מקומות שיותר טוב להם לחיות בהם:
א. בין 1881 ל1914 עזבו בין 2-3 מיליון את רוסיה הצארית. פחות מאחוז אחד הגיע לארץ ישראל. רובם הגדול נסע לארה"ב, קנדה, אוסטרליה וכו'.
ב. במאה ה-15 ערים בגרמניה גירשו יהודים, חלק אדיר מהיהודים היגרו לפולין והביאו איתם את היידיש.
המהפכה/סטייה בסוף המאה ה-19
- הפעם הראשונה שלחץ מסיבי על יהודים הוביל לעלייה לא"י (אחוז אחד, שזה מעט אבל משמעותי מאוד כי הוא מעולם לא היה קיים) היה בעלייה הראשונה. מדוע בסוף המאה ה-19 כאשר התשובה 99% מהיהודים היא התשובה הקלאסית (ארה"ב וקנדה), היה אחוז שרצה לעלות ארצה.
- אסטרטגיית הפעולה הייתה שונה: רע לנו, אנחנו בורחים למקום אחר, שומרים על פרופיל נמוך וכו'.
- לראשונה, התנועה הציונית, במאה ה-19 מציעה אסטרטגיה אחרת, זו שנוסחה בספרו של הרצל מדינת היהודים.
- מול מי הקומץ החריג יצא נגד?
א. האורתודוכסיה.
ב. היהודים הליברלים.
ג. היהודים הסוציאליזם.
ד. הקפיטליזם היהודי.
- מה קרה לתנועה הציונית שדווקא במאה ה-19?
1815 – סוף המלחמות הנפולאוניות. סיום 25 שנה של מלחמות.
1914 – פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
- בכל המאה ה-19 (ולאורך רב ההיסטוריה), 90% מהיהודים חיים בארצות מערביות אירופאיות. יהודי המזרח מנו כ-10%. היום המצב השתנה בגלל השואה. השיח שלנו יהיה על יהדות אירופה.
- היהודים ב1815 והיהודים ב1914:
– 1815: תופעת העיור: מרבית יהודי אירופה אינם חיים בערים גדולות: חיים בפריפריה האורבנית – עיירות, כפרים, ערי מחוז. בפריז, לונדון, ורשה, סנט פטסבורג, פריז => לא חיו במרכזים האירופים המטרפוליטאנים.
– 1914: מספרים עצומים של יהודים במרכזים המטרפוליטאנים של אירופה: לונדון ופריז מספרים צנועים עדיין כי היו פחות יהודים במדינות האלו. ברלין 1914: 10% יהודים. וינה, ורשה: 30% יהודים.
- השינוי הוא לא רק גיאוגרפי אלא יותר סוציולוגי:
– ממקצועות של אמנים, בעלי מלאכה זעירים וכו' מעבר למסחר, בנקאות גדולה, אקדמאים, מורים, עו"ד, פוליטיקאים => נוכחות משמעותית בשכבות האליטה של אירופה. בוינה ב1914 50% מחוגי רפואה ועו"ד באוניברסיטאות היו יהודיים, למרות שהיו 4% מהאימפריה האוסטרו הונגרית. הרבה מוסיקה, פחות ציור ופיסול.
– ב1815 יכולת לכתוב את ההיסטוריה של אירופה כמעט מבלי לכתוב על היהודים: הם בשוליים. ב1815 לא היו כ"כ יהודים חשובים (חוץ ממשה מנדלסון בברלין, רוטשילד העשיר בפרנקפורט אבל כמעט ולא)
– ב1914 אי אפשר לכתוב היסטוריה מבלי להזכיר יהודים ושמות של יהודים: היו יהודים בולטים מאוד בכל התחומים (פסיכולוגיה, רפואה, מתמטיקה, פיסיקה, ספרות, פוליטיקה) => בנימין דאיזראלי, קארל מרקס ועוד המון.
- בולטות עצומה של יהודים: מוביליות חברתית עצומה שכמעט ולא קרה בהיסטוריה של היהודים (מלבד דור הזהב בספרד, אך הוא נגמר לא טוב).
- יהודים הצליחו לחדור לחברה הכללית: בגלל ההשכלה, הנאורות, האזרחות שלא תלויה בדת ובמוצא אתני.
- בפועל במאה ה-19 זו המאה הטובה ביותר שהייתה ליהודים (מקצועות, רמת חיים יחסית לאוכלוסייה המקומית, צמיחה תרבותית ועוד).
- · אם זו הייתה המאה הטובה ביותר, למה דווקא במאה ה-19 אנשים רצו להגיע לא"י?
- היהודים לא היו חלק ממערכות החינוך ב1815: עד 1815 מערכת ההשכלה האירופית נמצאת בידי הכנסייה. הכנסייה (ולא המדינה) אחראית על החינוך המוסרי. המורים ברובם הגדול הם כמרים. האוניברסיטאות הוקמו כמוסדות כנסייתיים. אפילו באנגליה הליברלית מי שרצה ללמד באוניברסיטאות היה צריך להיות איש כמורה. אגב, בגלל זה לובשים גלימות בסיום האוניברסיטה. ובגלל זה האוניברסיטה העברית עד 1815 אין יהודים במערכת החינוך הכללית.
- אנקדוטה: בכל זאת, ב1815 אחוז ידיעת קרוא וכתוב בעברית בקרב היהודים גדול יותר מהנוצרים. למה? כי התפילה היהודית יותר מסובכת ודורשת קריאה. לא בגלל שיהודים אוהבים חכמה, בגלל שהם רצו ללמד את היהודים בחדר לקרוא כדי לדעת להתפלל. אגב, כתבו שפות אחרות בידיעות עבריות (לדינו, יידיש, כתיבה בערבית-עברית).
- כניסת יהודים למערכות חינוך: בעקבות המהפכה הצרפתית תפיסה האזרחית של מדינה ושל חינוך, בתי הספר במאה ה-19 עוברים מידי הכנסייה לידי המדינה ונפתחים בידי היהודים. לאט לאט יהודים נכנסים למערכות החינוך: בתי הספר, אוניברסיטאות ועוד.
- יהודי שמגיע למערכת החינוך בעל יתרון גדול על לא-יהודי: או שהוא למד בגיל 4 קרוא וכתוב, או שבבית יודעים קרוא וכתוב. ברגע שיודעים קרוא וכתוב בשפה אחת הרבה יותר קל לכתוב בשפה אחרת. ולא בגלל האתוס שקובע שהיהודים היו הרבה יותר חכמים. הסיבה היא סוציולוגית.
לסיכום, את צמיחת הציונות ניתן לתפוס על רקע תופעת תופעת הלאומיות במאה ה-19. מאפייניה של הציונות דומים במובנים מסוימים למאפייני התנועות הלאומיות שהתגבשו באירופה במאה ה-19 וכן הגורמים לצמיחתן ולגיבושן ושונים מהם במובנים אחרים, בעיקר בהקשר הטריטוריאלי. דפוסי הפעילות של התנועה הציונית היו לפיכך שונים מדפוסי הגשמה של תנועות לאומיות באירופה שכן היהודים ניסו להקים מדינת לאום על טריטוריה שבה הם לא ישבו, בשונה מלאומים אחרים באירופה. הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי הם כאמור לעיל מגוונים ולעיתים לא מוכרעים מבחינת המחקר ההיסטורי. עם זאת ניתן לטעון כי צמיחת הציונות במאה ה-19, אף על פי שהייתה חלק מתופעת הלאומיות ששטפה את אירופה, היא אירוע חסר מקבילה בתולדות העמים של עם שלא רק שרד 2,000 שנים בגלות אלא גם הצליח לשוב מכל קצוות העולם (בעיקר אירופה) אל האדמה שנתפסת על ידו כמולדתו ההיסטורית.
