עלייתה וצמיחתה של הציונות המודרנית טומנת בחובה פרדוקס – מצד אחד, לעם היהודי מאז ומתמיד היה זיקה לארץ ישראל (בשנה הבאה בירושלים הבנויה) בעוצמה כה גדולה שאפשר לומר שזיקה זו עיצבה את זהותו של עם ישראל וייחדה אותו מכתות דתיות אחרות. מצד שני, כל אותה זיקה לא תורגמה לתנועת המונים בעלת משמעות חברתית.
אם כן, מדוע צמחה תנועת הציונות דווקא בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20?
נהוג לתלות את צמיחתה של הציונות באנטישמיות: פרעות 1882 ברוסיה ומשפט דרייפוס.
ברור שלרדיפות היה קשר לצמיחת התנועה אך יש כאן שני קשיים שמבהירים שזוהי לא הייתה הסיבה היחידה:
- אם האנטישמיות הייתה הדחף לציונות, היא הייתה צריכה להתגלות מוקדם יותר שכן היו תקופות שבהן שנאת היהודים הייתה אפילו גדולה יותר (מסעות הצלב, גירוש ספרד). אפשר לומר שהמאה ה 19 הייתה אפילו מאה טובה במיוחד לעם היהודי באירופה (מתן זכויות ושילובם בחברה הכללית).
- אם מגדירים שהציונות היא תשובה לאנטישמיות הרי שאם תיעלם האנטישמיות (משהו שלא רואים באופק אך הוא לא בלתי סביר) אין יותר צורך בציונות.
אם כן, הרדיפות הן הסבר חיצוני לצמיחת הציונות וקיימות סיבות אחרות, פנימיות, שהובילו לצמיחתה:
- המצוקה החדשה של יהודי אירופה בעקבות מתן האמנציפציה– בעקבות מתן האמנציפציה, היהודים הפכו מעם נחות וסגור השומר על אורח חייו הייחודי במסגרת קהילתית לאזרחים לכל דבר ושווי זכויות ("צרפתי בן דת משה"). עתה הם יכלו (ואף נדרשו) להשתלב בחיים האזרחיים, ללכת לבתי ספר מעורבים ולעבוד במשרות "כלליות" (רופאים, פקידים). המצוקה שלהם נוצרה מכך שבמקומות האלו נהגו לפי לוח השנה הכללי (הנוצרי) ולא הגישו אוכל כשר. לפיכך, הם היו לכאורה שווי זכויות אך בשל היותם מיעוט, כל דבר קטן היה כרוך בעשרות החלטות יום יום שבהן היהודי היה חייב להגדיר לעצמו את זהותו כיהודי ואת מידת זיקתו לעבר היהודי ולהווה הליבראלי. אם כן, האמנציפציה איימה על זהותם העצמית של היהודים כיהודים ומעמידה אותם לפני קונפליקטים שאי אפשר לעמוד בהם.
- שאלת הלאומיות– בצד מתן האמנציפציה, עלתה והתעצמה התנועה הלאומית והרוח של הלאומיות המודרנית . היהודי, שהיה נחות ומנודה, הפך עתה לצרפתי או לגרמני שווה זכויות. העניין הלאומי טמן בחובו שני דברים שהשפיעו על היהודים: 1. התנכלויות ותהיות מצד אזרחים "ותיקים" שהתמרמרו על כך שהיהודים מקבלים אותם זכויות למרות שהם (האזרחים הותיקים) חיים דורות רבים במדינה ולהם "שורשים עמוקים" יותר. 2. שוב, האיום על הזהות היהודית – היהודים נאלצו להחליט למי הם מרגישים קרובים יותר, לאחיהם הצרפתים או לאחיהם היהודים במדינות אחרות. נוסף על כך, במזרח אירופה (ששם חיו רוב היהודים) נבללו לאומים רבים שניסו למצוא את זהותם. כך בליטא למשל, שפת הממשל הייתה רוסית, אך חלק ניכר מהאוכלוסייה דיבר פולנית ויש מיעוט גרמני ואף ליטאי. אם כן, יהודים שחפצו להעניק לילדיהם השכלה "כללית" לא ידעו לאיזה בית ספר לשלוח אותם ובאיזה שפה לדבר. מכאן נבעה תחיית השפה העברית כשפה חילונית, שהיא אבן דרך במוסד הציוני.
זהו ההקשר ההיסטורי שמתוכו צמחה הציונית כתנועה לאומית של העם היהודי – מן העבר ההיסטורי נטלה את לשונה ואת זיקתה לארץ ישראל ומהמציאות המודרנית נטלה את הצורך בהגדרה עצמית חדשה.
נוסף על כך, יהודים משכילים רבים הבינו שאי אפשר לסמוך על האמנציפציה (משפט דרייפוס).
בנסיבות אלו צמחה הציונות כתנועה לשחרור לאומי והחלה להכווין יהודים שעזבו את מזרח אירופה במקום אל העולם החדש (אמריקה) אל ארץ ישראל.
ראה גם: הגורמים לצמיחת התנועה הציונית
הגורמים לצמיחתה והתארגנותה של התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי
