אסכולת פרנקפורט – התיאוריה הביקורתית
- אסכולת פרקנקפורט במידה רבה "חיה" עד היום:
– מרכז שממשיך את הדור.
– אקסל הונט (תלמיד של הדרנס – תלמיד של אדורנו).
- אסכולת פרנקפורט התחילה מהקמת מרכז חברתי מחשבתי בפרנקפורט ע"י הורקהיימר
- שמות עיקריים: אדורנו, מרקוזה, חנה ארנדט, הברמאס.
- הוגי אסכולת פרנקפורט ברחו מגרמניה ב-33: (רובם יהודים, כולם שמאלנים).
- חלק גדול חזר לגרמניה אחרי המלחמה והקים מחדש את המרכז בפרנקפורט.
הגותם של חברי אסכולת פרנקפורט
- טרודים מכישלון המרקסיזם – למה הוא נכשל?
– זה לא עבד באנגליה.
– בזמן מלחמת העולם הראשונה אנשים הזדהו עם הלאומיות ולא עם עם מעמד הפועלים.
נקודת מוצא – "תיאוריה מסורתית וביקורתית" מאמר על אסכולת פרנקפורט
- מאמר של הורקהיימר.
- התזה המרכזית: הבחנה בין תיאוריה במובן קלאסי לתיאוריה כבסיס לשינוי (אנקדוטה: המושגים מתייחסים להוסרל, הוסרל כתיאוריה במובן הקלאסי):
– תיאוריה במובן קלאסי: אוסף מאורגן של פסוקים – אוסף פסוקים היוצרים מכלול קשרים שיטתי.
א. דוגמא – דדוקציה היא הדוגמא הטובה ביותר, אבל יש היסקים יותר חלשים).
ב. הבחנה בין פנים לחוץ – נשמרת ההבחנה בין התיאוריה לבין ההקשר שלה: יש תיחום ברור בין מה ששייך לתיאוריה לבין מה שלא.
מקביל להבחנה בין הקשר הגילוי (התפוח נפל על הראש של ניוטון, ארכימדס באמבטיה) להקשר הצידוק, למה התיאוריה תופסת (בתיאוריה אמפירית, אינדוקציה ועובדות, בתיאוריה מתמטית דדוקציה].
– תיאוריה ביקורתית על פי אסכולת פרנקפורט:
א. דוגמא –
ב. מדע אינו מנותק מתהליכי הייצור שלו: אין הבחנה בין התיאוריה להקשר שלה. (אפשר לחשוב על קאנט: אין הבחנה בין העובדות לאופן שאנחנו מכירים אותם).
ג. ניתוח מרקסיסטי: אנחנו מסתכלים על המדע מתוך ההקשר של היצירה שלו.
חריגה ממרקס
- · מרקס – הבחנה בין מבנה היסוד למבנה העל:
– מבנה היסוד: מבנה יחסי הייצור נקבע ביחס לאמצעי הייצור => מכאן שתלוי בטכנולוגיה.
– מבנה העל: הפילוסופיה, הפוליטיקה, התרבות, המדע התיאורטי (כולם לפי מרקס מופנים כדי ליצור תודעה כוזבת)
- נוצר מתח בין המדע התיאורטי לטכנולוגיה בגישה המרקסיסטית.
- דוגמת האטום – קשה לעשות הפרדה טובה בין התחומים – לדוג' ייצור פצצת האטום (שילוב של מדע תיאורטי, עם תהליכי הייצור, פוליטיקה).
- · התזה של התיאוריה הביקורתית: אין הפרדה בין הייצור לבין המדע התיאורטי.
- · דוגמא נוספת – המתמטיקה: אנשים במאה ה-16 אומרים שהם יודעים את הפתרון אך לא נותנים את ההוכחה.
השלכות על התיאוריה הכלכלית של מרקס
- · התיאוריה המרקסיסטית היא תיאוריה קלאסית וכאן היא טועה. התיאוריה של מרקס בעיתית כי היא מבודדת גורם אחד (הכלכלה) ובאמצעותו מסבירה את השאר. הטעות של מרקס הייתה בבידוד של גורם אחד.
- · הבעיה היא שהתפיסה של הכלכלה מנוסחת באופן צר מדי: יש גורמים נוספים קריטים שצריך להכניס לתיאוריה. צריך לבחון חברות בהקשר רחב יותר. זה שלאנשים יש תפיסות מסויימות קשור למבנה רחב הרבה יותר של הנחות. החברה הרבה יותר מורכבת ולכן צריך להתייחס אליה באופן מכלולי יותר (ולא רק לבודד את הכלכלה)
- · מכאן שההבחנה של מרקס בין מבנה על ומבנה יסוד היא לא נכונה.
- מרקס הביא את התשתית לתיאוריה ביקורתית (את זה אימצו אסכולת פרנקפורט) אבל הוא לא הפעיל את התיאוריה הביקורתית על התיאוריה שלו.
- הבחנה בין מדעי החברה לבין מדעי הטבע: לא קיימת הבחנה באופן מובהק באסכולת פרנקפורט. הם התעסקו בעיקר במדעי החברה. היום יש פיתוח של הרעיון של תיאוריה ביקורתית גם במדע (לדוג' ברונו שלא מבחין בין החיידקים לבין מי שיצר אותם)
הדיאלקטיקה של הנאורות (אורקהיימר ואדורנו):
- מהי נאורות של קאנט: הנאורות היא שינוי באדם (מעבר בין ילד למבוגר) "העז לדעת", הצדקה פנימית (ולא חיצונית) לאדם – אוטונומיה. מדע. ביטול דעות קדומות.
- ביקורת הנאורות על פי אסכולת פרנקפורט – חיפצון האדם: תבונה => שליטה בטבע (על ידי כימות וחישוב) => שליטה של אדם אחד באחר: יש זיקה עמוקה בין ידע וכח. האדם המודרני במידה רבה מחליף את האל (כמו קאנט) => תהליך שמוביל לשליטה בטבע (באמצעות כימות וחישוב). המערכת הגדולה כוללת את האדם עצמו. => השליטה בטבע מוליכה לכך שמתקיים שליטה של אדם באדם אחר.
- · זיקה בין ידע וכוח: הידע של האדם הופך אותו להיות מסוגל לשלוט באחרים.
- דוגמא: התפקיד של פרסומות ומה זה עושה לאינדיווידואל (משתלט כוחנית על המח ומשעבד אנשים).
- מובן רחב ומורכב למנצל-מנוצל: יש איפיונים פוליטיים וכלכליים של שליטה. יש עולם מורכב ורחב של שליטה.
- מובן נורמטיבי => מה קורה: הרס האינדיווידואל => אנחנו קובעים את עצמינו על פי מה שמגיעה אלינו ואיך שאנחנו מנוצלים.
- · פילוסופיה של פוסט-שואה: בנאורות ובקדמה יש רכיבים של דה-הומניזציה (לא באותה רמה, אבל כן בזיקה מסוימת).
– שובר את התפיסה לפיה הרציונאליות (אנגליה, ארה"ב) מנצחת את האי-רציונאליות (הנאציזם, הטוטליטריזם). התבונה והנאציזם שניהם משעבדים את האדם. שניהם באותה קטגוריה.
- · המהלך הדיאלקטי מונע את השינוי והמהפכה => אם אנחנו מגשימים את עצמינו דרך קניית בגדים (השפעה מהפרסומת), אנחנו כבר בתוך המערכת המשעבדת. אנחנו לא נמרוד ולא נשתחרר.
- · אנקדוטה: הכתיבה של היידגר אחרי המלחמה מאוד מאוד דומה: היידגר מבחינתו אומר שאין הבחנה עקרונית בין דמוקרטיה ליברלית לבין קומוניזם ופאשיזם. ברמה הרעיונית יש דימיון. היידגר כותב בשנות ה-30 (מרקוזה היה תלמיד שלו).
האדם החד מימדי (הרברט מרקוזה)
- · האדם החד מימדי של מרקוזה:ספר נגיש מאוד (יחסית לאודרנו והרקהיימר). השפיע מאוד על מרד הסטודנטים בשנות ה-60.
- · התזה: האדם הופך להיות חד מימדי, נשלט ע"י פרסומות, דברים חברתיים, פוליטיקה וכד'.
- רעיון רדיקלי ופסימי: החלק הביקורתי לתיאוריות הקיימות מוטמע לגמרי בתוך החברה. כל אלטרנטיבה משתלבת בתוך השיח הרגיל. אין בספקטרום הקיים בכלל אלטרנטיבה.
- הפתרון (יותר על פי אדורנו ומרקוזה, יש רעיונות אחרים): אמנות שיוצרת הזרה וגם משהו שלא ניתן עד כמה שאפשר למסחור, לשווק וכד'. (לדוג' מוסיקה קלאסית מתקדמת, א-טונאלית). זה האמצעים שאיתם ניתן לפתח ולטפח את האינדיווידואליות. זה החוייה שצריך האדם לחוות.
- שירים בגלגלצ עוזרים לנו להרגיש טוב עם עצמינו, משאירים אותנו בתוך המכלול המסויים.
שני הבדלים משמעותיים מסארטר:
- סוג האינדיווידואליות של סארטר היא עמדה בעייתית על פי אסכולת פרנקפורט – האינדיווידואליות של סארטר (כל אחד ימצא את יעודו, יבחר בעצמו את חייו וכד') היא לא מספיק טובה => היא עדיין משרתת חלק מהמערכת.
– סארטר מייצג את הפילוסופיה הבורגנית (אני יעשה מה שבא לי…) באופן חופשי => האינדיווידואליות הזו מייצגת את הקפיטליזם ולא באמת הזרה.
– מושג האותנטיות נתפס כמושג שהוא חלק מהמערכת כולה => גם הוא חלק מההבנייה החברתית.
- התקפה על מושג הרציונאליות: מושג התבונה הוא אינו מושג ניטראלי. אסכולת פרנקפורט תוקפת את מושג התבונה. התבונה מתפקדת במערכות כלכליות, חברתיות והוא חלק מההבניה החברתית.
- · הבדל שלישי: אסכולת פרנקפורט פסימית הרבה יותר מסארטר.
הברמס:
- עמדה פחות ביקורתית ופחות פסימית: כוון הרבה יותר קאנטיאני. הוא רואה את עצמו כאדם שעוסק ברפורמה.
– הוא ראה את הסכנה בכוונים שהם אנטי-נאורות. גם את הנאורות יש לתקן, אבל האנטי נאורות היא בעייתית הרבה יותר.
- 68: מרד הסטודנטים כנקודת משבר =>
– אדורנו ראה בסטודנטים כדומים לנאצים.
– מרקוזה ראה במרד הסטודנטים דבר חיובי שיכול להביא למהפכה.
