תיאוריה ביקורתית: ביקורת הנאורות של אסכולת פרנקפורט

אסכולת פרנקפורט: ככל שהתקדמה מלחמת העולם, נטשו אנשי אסכולת פרנקפורט את ההסבר המטריאליסטי המסורתי של המרקסיזם (הסבר שמעמיד את היחסים החברתיים על המערכת הכלכלית) ועברו להסבר אידיאליסטי ביסודו. אדורנו והורקהיימר טוענים כי הנאורות התכוונה לטוב אך הולידה את אושוויץ. תהליך זה החל בשחר ההיסטוריה כאשר האדם פוגש לראשונה את הטבע. מראשית היות האדם יצור בעל תודעה, הטבע הפיל עליו אימה, ובצדק. האדם קטן ושביר והטבע גדול ואיתן. אין מדובר בהסבר מדעי (ולכן כבר לא נשמע מאד מרקסיסטי).
השלב הראשון בתהליך הנאורות לפי אדורנו והורקהיימר: הרגע בו קריאת האימה של האדם הופכת לשם: האדם נותן שמות לדברים מה שיוצר תחושת שליטה. נעשה קישור בין האימה לקדושה ומתן השם מוריד מהקודש לחול. הניסיון להרגיע את הפחד באמצעות מתן שם איננו מספיק.
שלב שני: מימזיס (חיקוי). התפתחות תרבותית במסגרתה האדם מנסה לחקות את הטבע כדי לשלוט בו לכאורה. החיקוי הוא ניסיון לרכוש את הכוחות שיש לטבע.
שלב שלישי: האנשה. החיקוי הופך להאנשה. קודם אנחנו מחכים את הדמונים כי אנחנו רוצים להיות כמו הטבע ואז הופכים את ההיגיון ואומרים שהטבע רוצה להיות כמונו. פנתיאון האלים-מייחסים לכוחות הטבע מניעים אנושיים. הסערות בים- כשפוסידון מתעצבן. המיתולוגיה- משא ומתן של בני האדם עם האלים.
הערת ביניים: תהליך של הפשטה והתרחקות- מה שהיה ספונטני הופך מכאני.
שלב רביעי:

v אפלטון– ראשית הפילוסופיה המערבית: הפילוסופיה האפלטונית מדברת על אידאות (ראה: תורת האידאות של אפלטון). האמת איננה מה שרואים אלא מעל העולם הפיזי (מטא-פיזיקה) יש ספירה של אידאות והאידאות הן הפשטות של כל האובייקטים המצויים במציאות. המציאות איננה אלא התגשמויות של ההפשטות האלה. (איך יודעים לזהות תפוחים בצורות שונות, צבעים שונים? כי יש לנו אידאה של תפוח. האידאה היא מושלמת אך ה"נציגות" שלה – התפוחים שאנחנו מכירים אינם. האידאה היא האמת ). האידאות הן המהויות של מה שאנחנו פוגשים בחיים. האידאה מאפשרת לראות את הפגם בקיים ובמוחשי (אם אנחנו מבררים לעצמנו מהי האידאה). אם אנחנו מסוגלים לברר את האידאה לאשורה נצליח להגיד שהחוקים הקונקרטיים שאנחנו מכירים (כדוגמא) אינם צודקים. אל האידאה ניתן להגיע רק באמצעות התבונה. יש כאן עליית מדרגה ברמת ההפשטה (התפוח לא חשוב, חשובה האידאה של התפוח ואנחנו מתרחקים מהחוויה של הקיום בצורה ספונטנית כמו בשחר ההיסטוריה).

v יהדות- מונותיאיזם: היהדות ביחס לאלילות היא התרחקות. האל הוא בורא הטבע, אחד ומופשט ומקיף את הכל.

שלב חמישי- עידן הנאורות. כאן השימוש במונח נאורות הוא על מנת לציין תקופה, זאת אף על פי שההתייחסות לכל השלבים הקודמים היא של נאורות כתהליך. הנאורות מביאה באמצעות המדע את ההפשטה לשיאה הדרמטי בפיזיקה המודרנית. בפיזיקה המודרנית מגיעים למצב בו ההפשטה לא שומרת על קשר עם האובייקטים שאיתם היא מדברת. ההפשטה מתמטית ואין צורך להבין מה היא מייצגת. אפשר לתפעל את העולם הפיזי ע"י ידיעת הנוסחאות ולא צריך להבין אותן. המחיר הוא התרחקות. אנחנו כ"כ מאמינים בהפשטות שאנחנו מוותרים על חלק מהאנושי. בנינו מכונות וכעת אנחנו מנסים לחקות את התהליך הפרוצדוראלי של המחשבה כך שהמכונות בסוף יוכלו להחליף אותנו. בדרך להפשטה איבדנו את היכולת לראות משמעות והשתעבדנו לתבונה האינסטרומנטלית. נשארנו עם ה"ניכור העירום" אחרי שכל דבר שהיה בו מיסתורין הוסר. המסתורין הוא הפחד וכדי להתגבר על הפחד "הסרנו את הקסם" באמצעות תהליך ההפשטה שהיא התרחקות גוברת מהטבע. האם זה רק רע? זה בלתי נמנע.
שלב שישי- ניכור: בשלב הבא של הספר הם בוחרים את אודיסאוס כדי להסביר את תהליך הנאורות. אודיסאוס עומד מול הטבע הגדול והמאיים וכדי להתגבר עליו הוא צריך להתנכר לטבע. יכולת השליטה מותנית בכך שנפסיק לראות את העולם באופן חוויתי כמקום מיסתורי ונבין אותו באמצעות הפשטות. זאת גם התנכרות לטבע של עצמנו. זה נעשה מוחשי בפרשת ה"סירנות". הן אורבות לאידיסאוס בדרכו הביתה. הן קריאתו של הטבע שהתנכרנו אליו. אי אפשר לעמוד בכישוף של קריאת הסירנות. אודיסאוס רוצה לשמוע את שירת הסירנות אך הוא יודע שכל מי ששומע אותו מתהפנט וסופו להתרסק על סלעי האי. איך אפשר גם ליהנות מכך וגם שזה לא יסכן? אודיסאוס קושר עצמו לתורן כדי שהוא לא יוכל להטות את הספינה לכיוון האי של הסירנות וסותם למלחים את האוזניים בדונג כדי שימשיכו לחתור. הסיפור מראה שאנחנו מוכרחים להתנכר לעצמנו כדי לשרוד. התהליך הוא בלתי נמנע. דיכוי הטבע שבחוץ קשור לדיכוי הטבע שבפנים וזה קשור לדיכוי הפועלים. אודיסאוס זה הבורגני הראשון. האדון שנדמה לו שהוא נהנה- קשור לתורן "משועבד" בדיוק כמו החותרים שלו. גם האדון וגם הפועל משועבדים לשיטה. אלה שומעים את הסירנות ומתענים ואלה לא שומעים וחותרים. כולם כבולים לסדר הנצלני של הקפיטליזם.
איך זה משליך על העולם? התוצאה הסופית של תהליך הנאורות היא אושוויץ- ההתנכרות המוחלטת והניתוק המוחלט בין אמצעים ומטרות. מטרה נוראית בלתי מוסרית אשר מוציאים אותה לפועל באמצעים מסודרים, הגיוניים, שיטתיים. זהו שיא ההיגיון האינסטרומנטלי. תהליך הניכור, הריחוק מהטבע- אנחנו לא מבינים מה אנחנו מתפעלים. אושוויץ היא התוצאה הבלתי נמנעת של הנאורות.
· בטענה שאושוויץ הוביל לניכור וריחוק מהאנושי, ששיאו בתעשיית רצח, יש כמה בעיות מרכזיות:

v הנאציזם כביקורת מודעת לנאורות: הנאצים באופן מודע היו תנועה רומנטית והיו חלק מהריאקציה נגד הנאורות. הביקורת של הנאצים על הנאורות דומה לביקורת של אסכולת פרנקפורט המהווה ריאקציה לעלייתו של עולם טכנולוגי דמוקרטי וליברלי. הנאצים תפסו את המדינה כביטוי של הרוח הקולקטיבית המיסטית של הגזע ולא כריבונות של האזרחים. הם העמידו את הקולקטיב כישות אורגאנית ומיסטית, שצריכה להתחבר לטבע. הפיהרר הוא ביטוי אינטואיטיבי ומוחשי של רוח הגזע. הנאציזם ראה בנאורות ניכור מהטבע, האינסטינקטיבי והמיידי.

v אסכולת פרנקפורט טענה שהאדם נעשה מנוכר לעצמו ולטבע ולכן רצחני. עם זאת, הנאצים לא רצחו את עצמם. כלומר, הניכור של הנאצים לא היה מעצמם. הטיעון של האסכולה: הנאצים רצחו את היהודים כי היהודים סימלו את הטבעי שבעצמם.

v יש התעלמות מהצד של הנאורות שעוסק בהומניזם, שהוליד את הליברליזם, הסוציאליזם, הרפובליקניות והדמוקרטיה.

תיאוריה ביקורתית – סיכום

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.