קרל מרקס: הניכור המרקסיאני
הפילוסופיה של העת החדשה – סיכומים
כאמור, אצל מרקס, בדומה להגל, מושג הניכור הוא המנוע והמוטיבציה שמאחורי הפילוסופיה. הזרות אותה מזהה הגל אצל הרוח והרצון אותו הוא מזהה ברוח לחזור לעצמה, היא הזרות אותה מזהה מרקס באדם ביחס לאובייקטים שעליהם הוא פועל ואותם הוא צורך. מרקס גם אומר שההכרה שלנו בעצמנו מושגת באמצעות היחסים שלנו עם האובייקטים והסובייקטים המקיפים אותנו (היא אותה מסקנה אותה מפתח הגל בדיאלקטיקה של אדון ועבד). אולם, אומר מרקס, ככל שאנחנו צורכים יותר וככל שאנחנו פועלים יותר וביותר יעילות על האובייקטים שבטבע אנחנו מקבלים פחות משמעות מאותה פעולה, שכן ההתנגדות הולכת ופוחתת.
יש אצל מרקס ארבעה שלבים / רבדים לניכור:
רובד ראשון – ניכור בין הפועל ומושא עבודתו
לפי מרקס בתחילה הטבע הוא אמצעי המחייה הפיזי של האדם וגם חומר הגלם של עבודתו. אך ככל שהפועל מבצע יותר עבודה (העבודה מתייעלת) הטבע כבר אינו חומר הגלם של העבודה והפועל הופך למיותר.
הפועל נמצא בתהליך בלתי נמנע, הכרחי מול הטבע. היחס שנוצר להון הוא שככל שההון גדל הפועל מצטמצם. יחס זה מעצים את אקט הניכור של הפועל לתוצר העבודה. ככל שהפועל מתאמץ עולמו הפנימי מתרוקן. מרקס משווה זאת לדת, ככל שמעצימים יותר את האל, כך הפרט מצטמצם.
לטענת מרקס הטבע מהווה את אמצעי המחייה של העבודה וכן את אמצעי המחייה של הפועל עצמו. ככל שהפועל רוכש את העולם החיצוני דרך עבודתו הוא שולל מעצמו אמצעי מחייה מבחינה כפולה:
- הטבע הופך פחות ופחות לאמצעי מחייה של העבודה. הפועל צריך לעבוד קשה יותר כדי שהטבע יספק לו את האמצעים.
- התוצר שמייצרים לא מספק אמצעי למחייה. מיצרים אמצעים שמייצרים הון שמשתמשים בו למחיה.
כך לפי מרקס הפועל נעשה משועבד למושא (הקפיטל), כלומר משועבד להון. לכן האדם מתייחס למוצר עבודתו כמושא זר שמתנשא מעליו. וזה גם היחס לעולם החושני כולו.
התוצאה לדעת מרקס היא שהפועל קיים באופן פיזי בלבד, הוא מאבד את המימד הרוחני. במציאות כלכלית של ייצור המוני, חלוקת עבודה והתמקצעות, הפעולה האנושית לא מעניקה לסובייקט את הזהות אותה חיפש שכן היא לא מלמדת אותו שום דבר על עצמו. כאשר פועל מייצר מוצר מסוים בשלמותו, הוא מבין אותו לחלוטין. אם הפועל מייצר רק חלק מהמוצר (רק את הפלסטיק של האייפוד), הוא לא מבין את המוצר בשלמותו. הוא לא מבין את האלגוריתמים, את החומרה, את השימושים שלו וכו'. לדעת מרקס כאשר הפועל יוצר רק חלק אחד, הוא מאבד את הקשר שלו עם המושא ולכן הוא מאבד את עצמו.
מרקס טוען שככל שאנחנו מתייעלים יותר הולך ומתנתק הקשר בין הפעולה אותה פועל הסובייקט והסובייקט עצמו. הפועל חש ניכור ומבקש לחזור למצב שלעמל כפיו ישנה משמעות, דהיינו, הוא מחפש את אותם יחסים עם האובייקט שהיו לו פעם עם האובייקטים שהעניקו לו משמעות.
מרקס כותב – "ישות נעדרת מושאיות אינה ישות". לכן, ניכור האדם ממושאו גורר איבוד צלם האנוש שלו.
רובד ב – ניכור במעשה הייצור: ניכור מהעבודה
לפי מרקס הפועל מתייחס לעבודתו שלו כזרה ובלתי שייכת לו. אם הפועל מנוכר ממושא הייצור שלו, המשמעות היא הוא מנוכר גם מהייצור עצמו, מעבודתו.
הניכור של העבודה גורם לכך שהפועל "מנותק" מעבודתו וחש חיצוני לה. כשהפועל נכנס למפעל הוא "מכבה את עצמו" וכשיוצא הוא "מדליק את עצמו" בחזרה. לדעת מרקס ההתנהלות הזו מונעת מהפועל לחיות את החיים בשלמותם. הפועל לא באמת יוכל לקרוא ולהנות משייקספיר למשל אם הוא יהיה כבוי בעבודתו.
רובד ג – "האדם הוא יצור בן מינו"
לפי מרקס להיות אנושי היא היכולת להפוך את הטבע למושא שלנו. חלקים מהטבע הופכים להיות חלק מהגוף שלנו ממש. הטבע הופך להיות יותר ממה שאנו אוכלים ושותים. לכן, בניכור הטבע האדם הופך להיות מנוכר לאנושיותו (לאוניברסליות שלו במילותיו של מרקס).
בכך שהעבודה המנוכרת מנכרת מהאדם את הטבעואת פעילות חייו, היא בעצם מנכרת את האדם מהמין האנושי. ואף מעבר לכך, הפעילות והאנושות הן רק כלי לסיפוק הצורך להישארות בחיים.
לדעת מרקס אנושיות האדם מתבטאת בכך שהוא יוצר ומעבד את הטבע גם כשהוא חופשי מלחצים פיזיים, העבודה המנוכרת שוללת ממנו את זה.
רובד ד – ניכור של האדם מהאדם
לדעת מרקס בגלל שהאדם התנכר מהמהות שלו של מה זה להיות אדם, הוא מנוכר גם מזולתו. אם האבא מדוכא בעבודתו, הוא לא יכול לתת לבנו מה שהבן זקוק לו. כך גם החברה הופכת להיות מנוכרת.
איך זה שהאדם הפך להיות סחורה?
מרקס מסביר את המצב החברתי-כלכלי הרע שבו אנו שרויים בעזרת כל המערך של הקיום שלנו שלו.
בתיאור של מרקס קודם האדם פועל על העולם, וכתוצאה הוא בונה את כל המושגים כולל מושגים של רכוש פרטי, קפיטל, כסף ועוד. כלומר, המצב שבו אנו נמצאים הוא תולדה של מי שאנחנו כבני אדם, הוא לא מקרי. האופן שבו אנו פועלים על העולם הוא שגרם להיווצרות המצב (הלא טוב) שבו אנו נמצאים. במילים אחרות, תהליך הניכור של האדם עלה מתוך הפעילות האנושית והוא היה הכרחי.
אך הניכור לפי מרקס הוא יציאה של האדם ממסלולו. מהות האדם היא העובדה שהוא לוקח משהו שמשמש אותו לתנאים שלו ומאפשר את קיומו. האנשים הם יצורים לא אינסטינקטיביים אלא כאלו שהעולם מתווך להם ע"י פעילות. הניכור הוא בעיה כי חלק מבני האדם הפכו בעצם לסחורה, ובכך יש יציאה כנגד המהות של האדם. ע"י פעילות של עיבוד האדם ממש את עצמו כאדם. הטבע הופך להיות העולם שלו והמציאות שבה הוא חי. האדם רואה את עצמו כמשתקף בטבע. העבודה המנוכרת גוזלת מהאדם את טבע שלו, ובכך את עצמו. הניכור מונע מהאדם להיות אדם.
הפיכה של בני אדם לסחורה היא רעה נורמטיבית לפי מרקס, כי היא שוללת ממנו את האפשרות לממש את אנושיותו שהיא זכות שמגיעה לכל אדם לפי מרקס. (בדומה לזכות לקניין אצל לוק, שם לאדם יש זכות על קניינו כי הוא הופך להיות שלו כתוצאה מעבודה. ראו גם "מה היה למרקס נגד הזכות לקניין?").
טענתו של מרקס היא, כי ישנה קבוצה של אנשים אשר מרווחיה את פירות העבודה של הפועלים, אלו הם בעלי ההון. מרקס מתקשה להסביר מתי מתרחשת ההפרדה הזו בין מעמד בעלי ההון והפרולטריון. כלומר, גם אם ניתן להבין באופן אינטואיטיבי את התהליך אותו מתאר מרקס ביחס לפרולטריון של הפיכתו לאובייקט בסבך הכלכלה המודרנית, קשה להסביר לפי מודל זה את הנפרדות של בעלי ההון מתהליך זה ואת מעמדם השונה מבלי לפנות לדיאלקטיקה של אדון ועבד ולמטאפיזיקה ההגליאנית.
אולם, מרקס מבקש להימנע מפניה לדיאלקטיקה של אדון ועבד כדי להסביר באמצעותם את היחסים בין מעמד הפועלים והפרולטריון מכיוון שלפי הנחה עבודה זו לאדון עצמו, דהיינו, למעמד בעלי ההון, יהיה אינטרס לרדת ממעמדם באופן טבעי בשל אי המספיקות אותה ירגישו באדנותם. אולם, הנחת עבודה זו רק מצדיקה את המצב הקיים מתוך מחשבה כי ישתנה מעצמו, אותו דבר בדיוק אותו ביקר מרקס וממנו רצה להימנע. כך, מרקס נאלץ להסביר את מדוע התהליך אותו חשב הגל לטבעי בו האדון מרצונו החופשי משווה את מעמדו לזה של העבד ומדוע מעמד בעלי ההון לא יוותר מרצונו על אדנותו.
ההסבר של מרקס הוא כי מעמד האדנות נכפה על בעלי ההון שאינם יכולים להשתחרר ממנו מכיוון שאבדה להם בתהליך שארית אנושיותם. כך, לדעתו של מרקס, לא נשארה במעמד בעלי ההון טיפת אנושיות שתאפשר להם להבחין בניכור בו הם מצויים ועל כן הם גם אינם יכולים להשתחרר ממנו. מכאן, שהמהפכה המרקסיסטית היא הצלת בעלי ההון מעצמם שאינם יכולים לשחרר את עצמם מהמעמד הנורא שנכפה עליהם. כך, טענתו של מרקס היא, כי בניגוד למה שחשב הגל, האדון לא יכול להרגיש את אי המספיקות הנדרשת להשתחרר ממעמד האדון ועל כן על העבד לשחרר אותו לטובתו וכנגד רצונו.
