לאחר שהושלם הדיון על המדינה ואורחותיה, אפלטון מתחיל לדון במשטרים השונים ובדינמיקת המעברים מאחד לשני, וקובע את הדירוג של המשטרים מהטוב לרע. כמו כן, לכל משטר וחברה מסוימת, הוא מראה מיהו האדם המתאים לאותו משטר. את הדינמיקה אותה הוא בונה הוא קובע כדינמיקה בין דורית, כאשר האדם עצמו לא משתנה, אלא בנו, שאינו מרוצה מאביו ואורחות חייו. הבן מתחנך על ערכי הוריו וערכי המדינה בשילוב, ויוצר אורח חיים חדש ומשולב.
המשטר הראשון עליו אפלטון מסתכל הוא משטר הטימוקרטיה (לו קראו בזמנו של אפלטון משטר אריסטוקרטי, אך הוא משתמש בטימוקרטיה כדי להבדיל ממדינתו האידאלית, לה הוא קורא בשם אריסטוקרטיה), שהוא שלטון העוז, משטר שבו הכבוד הוא המטרה העילאית והאנשים המחפשים אותו הם השולטים. הדרך שבה המשטר האריסטוקרטי מתדרדר לטימוקרטיה היא כאשר נולדים לשליטים ילדים גרועים מהם, ואלה מתחילים להחשיב את הרכוש כחשוב ממה שהוא, ואת העם כמשרת אותם ולא להיפך. הילד לא מרוצה מכך שאביו נשמע למשטר ולא דורש יותר ממה שהוא מקבל, והילד מקשיב לקולות אחרים המושכים אותו לדרוש את שמגיע לו כחזק. כאשר מספיק אנשים גודלים ככה, נוצר המשטר הטימוקטי.
במדינה הטימוקרטית בה אנשים מחפשים אחר הכבוד והיוקרה, ובה כבר יש לאנשים רכוש ומותר להם לבזבזו, אנשים מתחילים לזהות בין הרכוש לבין הכבוד. מכאן החזקים מתחילים לאגור רכוש, ונוצרות שתי מדינות בתוך מדינה אחת: מדינת העשירים ומדינת העניים. זה יגרום לקנאה ולתביעות רכוש, כך שחלק מהשומרים הטובים ביותר ובניהם האיכותיים, יתרוששו ממשפטים שכאלה. בנו של שומר שיתרושש, שיראה כיצד רכושו של אביו אבד, יחליט לוותר על הכבוד והעוז, וישאף לריבוי נכסים ושמירה עליהם בלבד. כך ייוצרו החברה האוליגארכית או פלוטוקרטית, והאדם המתאים לה.
במשטר זה אפלטון טוען כי האדם הפלוטוקרטי אינו פרוץ ומלא תאוות, כי התאווה לכסף שומרת על כל שאר המידות הרעות מלבוא לידי ביטוי. הבעיה של חברה זו היא בגלל האופי השרירותי של עושר, בו יהיו אנשים כשרוניים שייוולדו עשירים וכאלה שייוולדו עניים. כך, העניים הכשרוניים ירצו להיות עשירים ולעלות ברמה. כמו כן, ילדו של האיש העשיר, הרואים את אביהם העובד כל חייו אך לא מבזבז כלל, יקנאו בעניים יותר, החיים חיי בזבוז, התהוללות והנאות הגוף. כך, העניים יאמינו שהם אינם נופלים מהעשירים, והעשירים ירצו לחיות חיי בזבוז והנאה, וכך נוצר משטר החירות האישית והשוויון- דמוקרטיה.
דמוקרטיה, אומר אפלטון, היא משטר שיש בו יופי וססגוניות רבה. אך אם נשווה זאת לאידאל הצדק, שבו כל אדם צריך להכיר את מקומו ולעסוק במה שמתאים לו, משטר זה מעודד את ההיפך. אדם ירצה להתנסות בכל הדברים, ולא ישאף למצוינות בתחום המתאים לו. כמו כן, משטר זה יעודד זלזול בחוק, ובמקום זה ישים את החופש כערך העליון. כך, האדם כבר לא יבדיל בין תאוות ראויות לתאוות לא ראויות, ותיווצר חברה שלא מבחינה בין הצודק ללא צודק, ושאין בה מצוינות. אך בחברה זו, שיש בה עדיין עניים ועשירים, אנשים פרטיים יכולים להסיט את הראשונים כנגד האחרונים כדי להגיע למטרתם: תאווה בלתי מרוסנת והיכולת להביא לידי ביטוי את כל רצונותיהם, בלי שום התחשבות באף אחד. אנשים אלו הם האנשים הטיראניים, והטיראן הגדול ביותר ייהפך לשליט.
המשטר הטיראני הוא המשטר הגרוע ביותר, בו לשליט יש שליטה מוחלטת ויכולת לממש את כל רצונותיו. הוא לא יבחל בשום מעשה, ולא יהיה מי שיעצור בפניו במילוי תאוותיו הקיצוניות ביותר. זהו סוג של שגעון. לבסוף, הטיראן יזדקק לאנשים שאינם מהעם שהרים אותו, ויישען על עבדים ושאר אנשים תאבי שלטון כדי להחזיק בשלטונו, והמשטר יהפוך למשטר הנשלט ע"י הגרועים ביותר ובנורמות הנמוכות ביותר. כמו כן, מכיוון שהוא מוקף באנשים שכאלה, הוא יחיה בפחד מתמיד, מוקף באנשים הגרועים ביותר, וכך הוא יהיה פרנואיד וייהפך לאדם הכי פחות מאושר במדינה. אפלטון טוען בעצם שהאדם יילך וייעשה פחות ופחות מאושר ככל שיורדים בספקטרום המדינות.
מה שאפלטון ניסה לעשות במדינה הוא יצירת מדינה שתהיה מעבר להיסטוריה, ולהתוות את הדרך הנכונה לשלטון בצורה מוחלטת. בני אדם אינם נולדים שווים, ולכן אין סיבה לתת את השלטון בצורה שוויונית. לכן יש לעצב את המעטים הכשרוניים ביותר כך שיהיו להם את האינטואיציות המוצדקות, ובקושי יהיה צורך בחוק שיחזיק אותם במקומם. שליטים אלה צריך שלא יהיה להם רכוש ושאיפה אליו, ושתהיה להם חירות מועטה מאוד, ולבסוף גישה זו תניב פרי ותיצור אצלם את המצוינות הרבה ביותר. חירות היא לא מה שמביא אושר, אלא מצוינות. לתת לאדם לטעות בדרכיו ולהתפתח לכל הכיוונים עד למציאת דרכו בעצמו במקום להוציא ממנו את המיטב תפגע באדם בטווח הארוך, וכמובן גם במדינה.
בסוף ספר המדינה אפלטון חוזר לנושא הספרות והשירה ולכך שצריך לשלוט בתכנים שלה. הוא חוזר לנושאים של שני הכרכים הראשונים, וטוען שהוכחנו כי גם אם אדם יקבל את טבעת גיגס ראוי לו ויוטב לו אם הוא יתנהג לפי הצדק ולא יגרום עוול. מכאן הוא חוזר לנושא הנשמה הנצחית, וסוגר את הספר במיתוס על התגלגלות הנשמות וההנאות של הצדיקים והייסורים של הרשעים, ובעיקר הטיראנים.
יש לשים לב לכך שאפלטון בשום צורה לא תומך במשטר דמוקרטי. הוא טוען בין השאר שלא ניתן להסתכל על הפרקטיקה בלבד, אי אפשר להסתכל על מה שקיים היום בלבד ולקבוע האם משטר זה הוא טוב או לא- צריך להבין מהם הבסיסים עליהם המדינה עומדת, וכיצד הם יכולים להשתנות (לטובה ולרעה) בעתיד. הוא גם מראה איך כל משטר יוצר אינדוקטרינציה משלו, כולל כמובן מדינתו האידיאלית, ע"י ה"שקר האציל". אי אפשר להימנע מאותו שקר שיגרום לאזרחים לאהוב את המדינה.
ראה גם:
