תיאוריות לא-ליברליות של המרחב הציבורי
בסוף המאה ה-20 הדיון אודות המרחב הציבורי קיבל תפנית מעניינת. באופן מסורתי הדיון אודות המרחב הציבורי בחן את האופן שבו גורמים חופשיים חוצים את הגבולות שבין המרחב הפרטי לבין המרחב הציבורי. אולם השפעתו של מישל פוקו בתחום הביופוליטיקה, שבאה לידי ביטוי בתפיסותיהם של פילוסופים כמו מייקל הרדט ואנטוניו נגרי טענו כי עלינו לבחון מחדש את עצם ההבחנה בין מרחב פרטי ומרחב ציבורי. פילוסופים אלו טוענים כי ההבחנה הזו בין המרחב הפרטי והמרחב הציבורי מבוססת את תפסיה (קפיטליסטית) מסוימת של רכוש המניחה הבחנה ברור בין אינטרסים. תפיסה זו של קניין מבוססת על כלכלת מחסור. כלכלת מחסור מבוסתת על חוסר היכולת לחלוק טובין. אם גורם א' אוכל לחם אזי גורם ב' אינו יכול לקבלו. כך האינטרסים של גורמים שונים מובחנים לחלוטין זה מזה.
אולם עם המעבר של הכלכלה לכיוון של כלכלת מידע, שבו הערך מבוסס על משמעות אינפורמטית, או הנרטיבים או המאפיינים הסמיוטיים שמתקשרים למוצר, ההבחנה החדה בין אינטרסים חומריים כבר אינה מובנת מאליה. גישת "הקוד הפתוח" היא דוגמה לדרכים חדשות של קואופטציה שמראות כיצד ערך כלכלי אינו מבוסס על חזקה בלעדית, אלא על פוטנציאל קולקטיבי. כעת דבר מה צובר ערך לא אם הוא נשמר אצלך אלא אם חולקים אותו (פונקציית ה-share בפייסבוק)
