גישת המרחב הציבורי
* האברמאס- טבע את המונח, הוא דור שני לאסכולת פרנקפורט
* מרחב ציבורי- תחום או מקום (לאו דווקא פיזי) בחיינו החברתיים, שבו מתנהל דיון באופן רציונאלי, שיטתי ושוויוני. דעת הקהל שמתגבשת במרחב הציבורי, אמורה לייצג את הרצון הכללי ולא אינטרס פרטי. המרחב הציבורי הוא מקום פומבי והוא צריך להיות נגיש לכלל הציבור ללא קשר למעמד שלהם, הגישה צריכה להיות שיוונית. האנשים שמשתתפים במרחב הציבורי, יוצרים קונצנזוס ביקורתי כלפי הממסד, והתנאי להצלחת הדיון הוא אי- תלות בממשל. המרחב הציבורי חיוני לקיומה של דמוקרטיה, שכן, אם לאזרחים לא תהיה אפשרות להתאגד ולהביע את דעותיהם, לא תתממש זכותם הדמוקרטית. האברמאס טוען שזהו המצב האידיאלי, והביקורת אומרת שזה מצב נאיבי, שזה אוטופי ולא בר-מימוש וכדומה.
רקע לגישת המרחב הציבורי
* כל צורת שלטון מבוססת על חלוקה בין שליטים לנשלטים. כאשר מדובר בחברה דמוקרטית, ההנחה היא שהשליט צריך להתייחס להלכי הרוח של הנשלטים, היות והוא מייצג את תפיסתם ולא את תפיסתו האישית. כל שליט או קב' של שליטים, זקוקים להסכמת הנשלטים ולשיתוף פעולה מצידם בחברה דמוקרטית. לכן, התהליך הדמוקרטי אמור להיות מאופיין בדו- שייח בין שליטים שאמורים לייצג את הנשלטים, לבין הנשלטים שמביאים את דעתם ואי דעת הקהל. דעת הקהל מתגבשת באמצעות דיון ציבורי.
* המרחב הציבורי הוא תולדה של תנאים היסטוריים וחברתיים ספציפיים.
* האברמאס טוען שלפני ה-18 וה-19, החברה הייתה חברה פיאודלית, כאשר השליט ייצג את כולם, וניהל את הדיונים עם העוזרים שלו, והתפיסה של השליט הייתה שהמדינה זה אני. זהו מצב שאינו אידיאלי. לאחר מכן, במהלך המאה ה-18 וה-19 מתחולל שינוי, מתפתח מעמד בורגני של אזרחים שמתחילים לדרוש לעצמם זכויות. יש מעבר מאוסף של פרטים לקולקטיב, שמודע לזכויות שלוף למכה המשותף בין חבריו, לאינטרסים שלו כציבור וכו'. התוצאה של התק' הזאת היא פגיעה במעמד השלטון, המדינה הופכת לסמכות שנתונה לפיקוח וביקורת של הציבור. ובתקופה זאת יש קידום של אידיאלים וערכים של הנאורות– כמו שוויון האזרח, זכויות האזרח וכדומה. בתק' זאת מקיים המרחב הציבורי האידיאלי שאותו האברמאס מתאר- הדגם הליברלי של המרחב הציבורי.
* באותה תק' המרחב הציבורי מתנהל בבתי קפה, בסלונים, במועדונים חברתיים, שם אנשים היו נפגשים, בעיקר גברים בעלי המעמד הבורגני, שהרגישו חופשיים מפחד השלטון ונפגשו כדי להחליף דעות, להשמיע ולשמוע. נושאי הדיון היו קשורים למדינה, לרוב בצורה ביקורתית. האברמאס טועם שבאותה תק' מתפתחים העיתונים, אבל הם עדיין היו יקרים ולא נחלת ההמונים, אבל הנושאים שהופיעו בעיתונות הועלו לדיון במרחב הציבורי.
התנאים הנדרשים לקיומו של מרחב ציבורי עפ"י האברמאס:
1. גישה חופשית לכל האזרחים תוך התעלמות מהבדלי מגדר, דת, לאום, מוצא אתני וכו'.
2. השתתפות חופשית וולונטארית
3. השתתפות מחוץ לתפקידים המוסדיים, לא משנה איזה בעל מקצוע אתה, אתה משתתף בתור אזרח.
4. אי- תלות במשטר
5. חופש דיון, הבעת דעה וביקורת בענייני המדינה
6. תקשורת בין האזרחיים.
הדגם השני שהוא מדבר עליו במאמר הוא המרחב הציבורי של דמוקרטיות ההמונים- "פיאודליזציה מחודשת".
השאלה- האם מתקיים במאה ה-20 מרחב ציבורי אמיתי עפ"י האברמאס?
את התקופה הוא מכנה דמוקרטית ההמונים. האברמאס אומר שבמאה ה-20 המרחב הציבורי הצטמצם מסיבות שונות:
1. מדינת הרווחה- שהתפתחה וגרמה לכך שהמדינה מתערבת בתחום של הפרט. שזה כבר נוגד את ההגדרה שלו, שהפרט לא תלוי במדינה.
2. הקפיטליזם- תרבות הצריכה, שהפכה אותנו, האזרחים לצרכנים בכל תחום. אנחנו הופכים להיות צרכני מידע, אנו צורכים מידע באופן שטחי, לא ביקורתיים וזה יוצר חברה רדודה ו-א-פוליטית.
3. קבוצות אינטרס ממוסדות- פוליטיות, כלכליות, שתופסות את המקום של הדמוקרטיה ההשתתפותית. אם בעבר כולם היו יכלו להשתתף בדיון ללא אינטרס, כחלק מהקולקטיב. ברגע שקבוצה אינטרס משתלטות על הדיון, זה מנוגד לתפיסתו- קידום אינטרס ללא ראיית הכלל.
התופעה באה לידי ביטוי בתקשורת:
מבחינת הקהל- רואים תופעה של אטומיזציה של הקהל– כל אחד הוא פרט אבוד בתוך ההמון, הפיכת הצופים לפאסיביים, ביטול הפוליטיזציה של הקהל, הקהל נטול חוש ביקורת, ביטול הציבור- יש אוסף של פרטים, ואין קולקטיב.
מבחינת התכנים- הממסד בין אם הוא פוליטי או כלכלי, קובעים את תוכן התכנים הציבורי, כתוצאה מכך הביקורת מתמעטת, ובמקום דיון רציונאלי, התקשורת מציעה לנו תיאטרון של רגשות. הוא מכנה את זה הצגה של דמוקרטיה שמבוימת בידי יועצי תקשורת ויחצ"נים. הדיון הופך להיות אסטרטגי, ולא דיון של ערכים, תקשורתי פתוח. השורה התחתונה היא שישנו תהליך של פיאודליזציה חדשה, שהופכת את התקשורת לכאילו מרחב ציבורי, או למרחב ציבורי מדומה.
מה מאפיין את המרחב הציבורי המדומה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בטלוויזיה?
1. הייצוגיות והופעתן עולות בחשיבותן על המהות, הדיון הרציונאלי, הערכים- העטיפה חשובה מהתוכן.
2. הקהל הופך לציבור שעובדים עליו, מוכרים לו אשליות
3. התחום הציבורי הופך לתיאטרון- תיאטרון של רגשות, והפוליטיקה הופכת להופעה מאורגנת
4. מנהיגים ומפלגות מחזרים אחרי אוכלוסייה שעברה דה- פוליטיזציה כדי לזכות בתשואות של הסכמה. מה שחשוב זה איך לנסות לקנות את הקהל, לא באמצעות אידיאולוגיה, אלא באמצעות הבטחות, תעמולה רגשית וכו'.
אחת השאלות שמתבקשות, ולא מופיעה אצל האברמאס-
היום המדיום הדומיננטי היום, האינטרנט, הוא המרחב הציבורי החדש?
התשובה היא כן ולא.
למה כן?
1. באינטרנט יש לכאורה גישה והשתתפות חופשית.
2. האדם יכול לשפר את הידיעות שלו באמצעות האינטרנט.
3. אי- שליטה של הממשל על האינטרנט, האינטרנט הוא "המערב הפרוע"- פרוץ, הממשל לא מאיים, ניתן להביא דעות באופן חופשי
4. חופש הביטוי כמעט מוחלט
5. בזכות האנונימיות מתייחסים לדברים שלי כאדם, בלי לדעת מהי זהותי.
6. באינטרנט יש פוטנציאל למעורבות הציבור בפעילות פוליטית- טוקבקים, בלוגים וכדומה.
למה לא?
1. באינטרנט יש פיצול של הציבור לאלפי יחידות קטנות- אוכלוסיות יעד, על בסיס דתי, עדתי, מקצועי, ביטול ההמוניות.
2. העיסוק בפוליטיקה הא שולי, לעומת פורנוגרפיה ובידור.
3. הפער הדיגיטלי- שנובע מפער הידע הדיגיטלי
4. הגברת הפיקוח מצד תאגידים- השתלטות של תאגידים שעברו ממדיום אחר לאינטרנט ומעבירים בו רעיונות כמו פרסומות.
ביקורת על מודל המרחב הציבורי של האברמאס:
המודל של האברמאס הוא המודל הקלאסי, אך עם זאת:
1. המודל שלו מאוד נוקשה, נאיבי, אף פעם לא באמת היה קיים- כביכול פתוח לכולם אבל מעט אנשים השתתפו בדיון.
2. דיון רציונאלי טהור איננו אפשרי ואיננו הכרחי
3. המודל מיושן בעידן ההיפר- תקשורת
4. הטיעון של האברמאס על שוויון בשייח, הוא בעייתי כיוון שהוא מתעלם מנושא של פערי ידע, שהיו קיימים מאז ומעולם.
"הספרה הוירטואלית: האינטרנט כמרחב ציבורי\ פפצ'ריסי
יורגן הברמאס: המרחב הציבורי הבורגני
ביקורת פמיניסטית (פרייזר) על מושג המרחב הציבורי של הברמאס
ביקורת מרקסיסטית על המרחב הציבורי
