הוויה וזמן הוא ספרו הידוע והמשפיע ביותר של מרטין היידגר ואחד הספרים החשובים בפילוסופיה של המאה ה-20. ב"הוויה וזמן" היידגר מנסה לעצב מחדש את האופן שבו הפילוסופיה חושבת על מושג הקיום, ה"היות" או ה-"הוויה". הספר סוקר באופן ביקורתי זרמים מתודולוגיים שונים בפילוסופיה כדי להדגים את חסרונם במענה לשאלת הקיום.
מה זה אומר להיות?
הנושא המרכזי של "הוויה וזמן" הוא "שאלת משמעות ההוויה באופן כללי". היידגר שואל על הוויה אונטולוגית, כלומר על מה שיש. אבל הוא גם שואל מה זה אומר להגיד שמשהו "הוא", מה זה אומר להיות. "הוויה" עבור היידגר היא משהו משותף לכל התופעות הפנומנולוגיות השונות, כל מה שאנחנו תופסים,. המכנה המשותף הזה הוא מה שהיידגר מכנה "התייחסויות משמעותיות". לדוגמה, פטיש ומסמר הם דברים שמקבלים משמעות על ידי האופן שבו אנשים משתמשים בהם בפעולות תכליתיות. בשאלה על משמעות ההיות היידגר שואף לחשוף את מערכות היחסים העומדות בבסיס כל ההתייחסויות המשמעותיות האישיות בחיי היומיום. כלומר, הוא מבקש לבחון כיצד אנחנו מקנים משמעות לדברים שאנו עושים, ולעצמנו בתוכם.
"הוויה וזמן" אינו עונה על שאלת משמעות החיים, אלא עוסק במשמעות שאלת הקיום. השאלה המרכזית של היידגר היא אפוא: "למה יש משהו בכלל ולא כלום?". לפי היידגר, הפילוסופיה המערבית נתנה תשובות שונות לגבי מה שהיא מבינה כקיום, אך היא מעולם לא הציבה את שאלת ההוויה באופן ששאלה על משמעות הקיום עצמו. היידגר מבקר הבנות פילוסופיות קודמות שתיארו את ההוויה כמשהו אינדיבידואלי. לדעתו, רק על ידי קביעה שמשהו קיים אי אפשר להבין מהי משמעות קיומו. אם לוקחים את הפטיש רק כחתיכות עץ וברזל, הקשר שלו למסמר לא יכול לקבל משמעות. עלינו לפיכך להבין מהי משמעותו של הפטיש כאשר הוא מתפקד בידנו כדי להלום במסמר.
היחס בין הוויה לזמן
עבור היידגר, הכישלון של המסורת הפילוסופית לתפוס את הקיום נובע במידה רבה מהתעלמותה מנושא הזמן. קיום הוא לא רק משהו בהווה, אלא גם משהו עם עבר ועתיד. ב"הוויה וזמן" היידגר מנסה להוכיח שהזמן הוא תנאי מהותי להבנת ההוויה, שכן הוא מציב אופק של הבנה שכנגדו יכולים הדברים למצוא משמעות זה ביחס לזה. לדוגמה, הפטיש משמש לנעיצת מסמרים בלוחות לבניית בית שיגן על אנשים מפני רוחות. כאשר ניתן להבין את משמעותו של הפטיש ביחס למציאות האנושית שבה הוא מתקיים, הוא הופך למשהו שהוא יותר מרק חתיכות עץ ומתכת מחוברות.
