הפילוסופיה של המאה ה-20: מרטין היידגר: הוויה וזמן
היידגר מקדיש חלק גדול מהגותו לא רק למושג ההוויה אלא גם ליחסו עם מושג הזמן, והמקום הבולט בו הוא עושה זאת הוא ספרו "הוויה וזמן". על פניו כשאנו חושבים על הזמן אנו חושבים על הזמן ביחס למושג הוויה. מושג הזמן היומיומי מבוסס על ההויה, ההווה קיים והעבר והעתיד לא. מושג הזמן מניח קדם הבנה של מושג ההוויה. אם אני רוצה לומר שהזמן הוא האופק של מושג ההוייה אני צריך חשוב על הזמן בנפרד. מושג הזמן שלי הוא שונה, אני צריך לחשוב על הזמן בכלל בלי להניח את שאלת ההוויה ואת המושג של קיום. מה זה אומר? כאשר אנו חושבים על הרקליטוס אנו חושבים על תפיסה שבבסיסה עומדת התהוות והוויה, אני מבין את ההתהוות לפי מושג הזמן היומיומי, אבל עכשיו אי אפשר להניח את מושג הזמן היומיומי. ולכן אצל היידגר לא נניח זאת, וזה יהיה פחות קרוב להרקליטוס ממה שנראה לכאורה, כי אין פה התהוות אין זרימה.
זמן כאופק של שאלת הוויה:
א. מה זה להיות- אי אפשר לחשוב על תחומים לא זמנים. מושג הזמן יתקין לנו את הקטגוריות השונות של מה זה להיות.
ב. אי אפשר לחשוב על הזמן בהתבסס על ההוויה.
למה שאלת ההוויה נשכחה?
לדעתו של היידגר לא צריכים להבין לא את השכחה ולא את החזרה כמשהו תלוי אדם, שנתון לשרירות ליבנו. השאלה הזו נשכחת כי יש משהו בדרך שבה היא מובנת שמוליך לשכחה. בזה עוסק הסעיף הראשון, השאלה הובנה באופן לא מדויק.
דעות קדומות- אלו אכן דעות קדומות אבל במידה מסוימת אי אפשר לחשוב על זה לא כך.
א. מושג אוניברסאלי- זה נראה כאילוץ בסיסי ולא כדעה קדומה. אז השאלה עוברת ללמה אנו מקשרים את מושג האוניברסאליות, וצריך להימנע מהבנה מסוימת בעייתית.
ב. אי מוגדרות- באנגלית אומרים being is אז מושג ההוויה זה לא משהו שניתן להגדיר אותו מלכתחילה. אבל אולי האי מוגדרות הזו לא צריכה לגרום לנו לעזוב את השאלה. אנו רוצים להשתמש בפסוק חיווי רגיל כדי לתאר את המושג שנקרא הוויה, כנשוא נושא וכ'. והיידגר יאמר שזה יוביל לזניחה של השאלה וזה לא נכון לעשות. ביום יום אנו יכולים לתאר ייישים כ the table is green וזה בסדר כי במשפט הזה אני משתמש ב is שבו הבנו מה זה להיות, וזה נמצא בפסוק החיווי, אנו אומרים זאת על אודות ייישים אבל אנו יכולים לומר זאת על להיות. היידגר אומר שהוויה זה לא יש, וזו הטעות הגדולה של חלק מההיסטוריה של הפילוסופיה שניסתה לחשוב על הוויה כעל יש, ולכך צריך לגשת אחרת.
ג. אינטואיציה (מיידי)- מושג שמצד אחד אין לו תוכן ומצד שני ניתן באופן מיידי. וזה מוליך לשכחה של שאלת הווייה.
אחרי הדעות הקדומות לאור זה שיש מבוי סתום צריך לשאול מחדש את שאלת ההוויה, ואיך צריך לגשת לכך? התשובה זה בואו ננסה להבין מה זה המבנה של שאלה והמבנה הזה יהיה הקו המדריך להבין את שאלת ההוויה. אחד הדברים שהוא עושה זה להדגיש את התפקיד של שאלה במהלך. כאשר אנו שואלים שאלה יש לכך כל מיני תפקידים מעניינים.
א. קדם הבנה- צריכה להיות קדם הבנה, אנו לא יכולים לשאול שאלות מבלי להבין כלום.
ב. יש והוויה- ישנו מרכיב נוסף זה שאנחנו שואלים ייישים ביחס להוויתם, מודגשת ההבחנה בין יש להוויה.
ג. DASEIN – מי ששואל את השאלה. הדבר השלישי זה ששאלה מניחה שמישהו שואל את השאלה וזה הדזיין, אצל היידגר. דזיין זה להיות קיים אבל יכול להיות גם "להיות כאן ולהיות שם".
זה הופך את שאלת ההוויה לבעלת זיקה למי ששואל אותה, שלו יש כבר קדם הבנה. המובן של שאלת ההוויה לא קיים בפני עצמו אלא זה משהו שקשור למישהו כבר מבין זאת. וזה אולי מה שקאנט עשה לחלל זמן וקטגוריות.
חזרה אל: הפילוסופיה של המאה ה-20
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
