הכהונה כמעמד מוביל
כללה את הכהונה הגדולה ואת מעמד הכהונה (הפשוט יותר).
הכהונה הגדולה-בימי בית שני, הפך הכוהן הגדול, שהיה מצאצאי אהרון הכהן הגדול, לאישיות המרכזית ביהודה. משרת הכהן הגדול, עברה בירושה. הייתה זו מישרה לכל החיים. בימי בית שני משרה זו הגיעה לשיאה בהנהגת העם. בתקופה זו, נעלמה המנהיגות החילונית מבית דוד (האחרון מבית דוד ששימש בתפקיד של מנהיג מדיני, היה זרובבל בן שאלתיאל). בידי הכוהן הגדול היו מרוכזות רוב הסמכויות הדתיות והחילוניות. הוא עמד גם בראש ההנהגה הדתית, שפירושה היה לא רק העבודה בבית המקדש וזכות ההכרעה בתחום הפיקוח בתחומים דתיים וציבוריים, אלא גם עמידתו בראש המשפט והחקיקה. הכהן הגדול שימש גם בתפקיד המנהיג המדיני של יהודה, הוא ייצג את העם בפני המלכות (כולל גביית מיסים) ובפני יהדות התפוצות. הוא הופך לנציג עם ישראל כולו מכל הבחינות. הוא עמד בראש "מועצת הזקנים". הכהן הגדול, בלבד הורשה להיכנס פעם בשנה , ביום הכיפורים לקודש הקודשים.
לפני בוא נחמיה, פעל ביהודה הכוהן הגדול אלישיב אשר שלט שלטון מוחלט ביהודה כפי שפרס עודדה בכל ערי המקדש האחרות באימפריה. הוא נקשר בקשרי חיתון ומסחר עם טוביה, יהודי שחי בעמון וכן עם סנבלט מושל שומרון ובתקופתו הייתה להם השפעה על הנעשה ביהודה.
נחמיה שהיה פחה מטעם מלך פרס הפחית מכוחו ומעמדו של אלישיב וכן נאבק בהשפעה שיש לנוכרים על השלטון ביהודה. בסוף תקופת שהותו הראשונה בארץ הצליח נחמיה להוביל את העם להיבדלות מהעמים השכנים וכל הפלגים השונים חתמו על 'אמנה' המבדילה את היהודים מהאוכלוסייה הנוכרית כמו אי מסחר בשבת, אי חיתון עם נוכרים, שמירה על חוקי התורה וכ"ו. בתקופת נחמיה התקיים שלטון שנקרא "תיאוקרטיה", כלומר- שלטון האל- שלטון התורה. שלטון הכהנים בתקופה זו הותאם לשלטון התורה.
לאחר שחזר נחמיה לפרס חזרה משפחת הכוהנים הגדולה לשלוט בהעדר כוח אחר ומשום חשיבות הרבה שהייתה לבית המקדש ולמשרתים בו.
הכהונה
הכהנים היו אחראים על העבודה היומיומית בבית המקדש. רק הם יכולים לגשת למזבח ולהיכנס לחדרים המיוחדים לכהנים בבית המקדש- פרט לקודש הקודשים. הכהנים היו אלו שהקטירו קטורת, הקריבו קרבנות הדליקו את המנורה ובירכו את העם.
הכהנים נחלקו ל- 24 משמרות, כלומר: 24 משפחות. כל משמרת עבדה שבוע בביהמ"ק, אחת לארבעה חודשים. בראש כל משמר עמד ראש משמרת- ראש המשפחה, שמסר את המפתחות למשפחה הבאה.למעלה מאלף כהנים שירתו במשמרות. הכנסות הכהנים (פרנסת הכהנים), הובטחה להם מהמעשרות ומהקורבנות שהובאו לביהמ"ק. כל כהן שעבד בביהמ"ק אכל מהקרבנות. בנוסף, לכהנים היו גם אחוזות וקרקעות במקומות הישוב שלהם. הם גרו בכל הארץ.
בכנסת הגדולה היו כנראה 120 חברים (יש טוענים שהיו 85), ופעולתם נמשכה מימי עזרא ונחמיה (מאה 5 לפני הספירה) ועד סוף התקופה ההלניסטית.
מקורה של "הכנסת הגדולה'" , על פי התלמוד, ב"אסיפה הגדולה", או "אסיפת העם" שפעלה בימי עזרא ונחמיה ונזכרה כאשר נחמיה קיים את טקס החתימה על האמנה. היא ייצגה את כל המשפחות של העם וממנה יצאו מנהיגי העם. אולם, חולשתה של אסיפת העם הייתה,שהיא לא הייתה מוסד קבוע, שנקבע בחוק, אלא גוף שנבחר כשהתעוררו בעיות שדרשו את הכרעת העם באמצעות נציגיו. אולם עם הזמן,כשהתפתח המוסד ל"כנסת הגדולה", הוא הפך למוסד קבוע.
"הכנסת הגדולה", נתנה את שמה ל'כנסת' – הרשות המחוקקת הנבחרת של מדינת ישראל.
מועצת זקנים
לעיתים נזכר בתנ"ך גוף שנקרא "מועצת הזקנים".לא ידוע לנו מי היה בגוף הזה וכמה אנשים הוא מנה.ביוונית כינויו היה גְרוּסִיה והיו חברים בו ראשי האצולה החילונית והכוהנית (ראשי המשפחות החשובות).
גוף שלטוני, מצומצם במספרו, כנראה כמה עשרות של אנשים ,הוא כנראה עסק בעניינים של מדיניות כללית, בנושאים שהעסיקו את ההנהגה (שלא קשורים לכל העם). ככל הנראה ייצגו את העם בפני השלטונות. הם ישבו ב"לשכת הגזית" , ליד הכהן הגדול, בבית המקדש.
הסופרים
זהו מעמד שהתגבש בעם בתקופת גלות בבל- משום שבבבל לא היה ליהודים בית מקדש. והכוהנים שעד אז לימדו את התורה, נחלשו במעמדם. אז התפתח בעם מעמד הסופרים. כשהגיע עזרא לארץ החל להפיץ את "קריאת התורה בציבור" כתוצאה מכך קם ציבור חדש של הנהגה עממית, הם היו ברובם אנשים פשוטים לא דווקא ממעמד הכוהנים, שידעו את התורה, למדו אותה וידעו גם ללמד,לפרש ולהסביר אותה לעם וקרבו בין התורה לבין העם.
הסופרים הללו פעלו בדרך כלל בבתי הכנסת, אך לא רק. כיוון שלימוד התורה והתפילה הפכו בבבל לעיקר הפולחן, הסופרים התחזקו במעמדם על חשבון הכהנים. בהמשך הזמן גם בבבל וגם בארץ ישראל, בתקופת בית שני, הפכו הסופרים למפרשי התורה וגם למחדשים של חוקים והלכות -הם התאימו את חוקי התורה למציאות של זמנם ועל ידי כך הם (פירושיהם) הפכו לחלק מהתורה שבעל פה.
הסופרים התחזקו מאד בתקופת בית שני מבחינת מעמד ויוקרה ואפילו נוצר מתח , מעין תחרות בינם לבין הכוהנים. הסופרים היו משולבים בתוך העם, חלק ממנו. ואילו הכוהנים היו אליטה(=אצולה דתית, קצת מנותקת מהעם ומהצרכים שלו). רבים מבין הסופרים ישבו בכנסת הגדולה.
בית הכנסת
בית הכנסת קם כגוף, מוסד בתקופת גלות בבל.( זוהי הדעה הרווחת, לא ידוע בוודאות, אין הוכחות לקיומם של בתי כנסת בבבל). יש עדויות לקיומם של בתי כנסת בארץ ישראל מתקופת עזרא ונחמיה.
בתי כנסת התקיימו לצד בית המקדש בכל תקופת בית שני.
נשאלת השאלה למה היו בתי כנסת בארץ ישראל כשהיה בית מקדש? כנראה שהם הובאו לארץ ישראל בשיבת ציון וענו על צרכים דתיים ופולחניים שאותם לא סיפק בית המקדש.
ההבדל הגדול בפולחן היה שבבית המקדש רק הכוהנים עורכים את הטקסים ואילו בבית הכנסת כל העם, כל אדם, היה יכול להשתתף.
בית הכנסת של התקופה הפרסית בעיקר , לא היה בעל הדמות או הצורה של בית הכנסת של היום. (לא היה בו ארון הקודש ולא היה לו עזרת נשים). כנראה הייתה במה, כל המתפללים התפללו יחד, לא הייתה הפרדה בין גברים לנשים. היה מדרש, מניין של גברים. היו שם 10 גברים (מעל גיל 13 ) הם אלא שיכולים לפתוח תפילה. בלי מניין לא נפתחה התפילה. בבית הכנסת נעשתה הקריאה בתורה, תפילה וסעודות משותפות. כנראה גם לימוד.
התפילה: בימי בית שני התפילה היית תפילת ציבור שנוהלה בידי שליח ציבור ( מישהו התפלל והקהל היה משתתף באמירת אמן). בתקופת בית שני התגבשה תפילת "העמידה" או "18", שאותה אומר יהודי 3 פעמים ביום. הקריאה בתורה נעשתה בימי שני,חמישי ושבת ובימי מועד ותענית(חג וצום).בכל שבת קראו פרשה מן התורה והשלימו אותה בקריאה מן הנביאים (הפטרה). בית הכנסת שימש גם כמקום כינוס לקבלת החלטות בצורכי ציבור,מקום לאיסוף מגביות (תרומה לצורך מסוים)ותרומות. בית הכנסת שימש גם כבית ספר של הקהילה, מושב בית הדין של הישוב היה בית הכנסת (בית משפט), ליד בית הכנסת נבנה מקווה הטהרה (איפה שהנשים והגברים טבלו), לפעמים שימש בית הכנסת כבית מלון ,אכסניה לעברי אורח.
מעמד האצולה
ידוע שבתקופה הפרסית התגבש ביהודה מעמד האצולה שמכונה בספר נחמיה "חורים סגנים".
"חורים": מהמילה בני חורין זה אומר אנשים שיש להם מעמד בעם, כנראה בעלי הקרקעות ,אחוזות, סוחרים ועוד…
"סגנים": מעמד שהתגבש בתקופה הפרסית אנשים שגבו מיסים ,ניהלו קשר עם חצר המלך וגם הם היו אנשים עשירים ומבוססים בעם.
אצולת יהודה התנגדה לגישה הבדלנית של עזרא ונחמיה וחשבה, שיש להפוך את היהדות לדת בינלאומית, שמשלבת גם את העמים שיושבים סביב יהודה. לטענתם, בדרך זו יתחזק הישוב היהודי ביהודה. הם התנגדו גם לרפורמות החברתיות שהנהיג נחמיה, בהן שמיטת חובות.
ברור לנו שזו הייתה האצולה שלא קשורה עם מעמד הזקנים אלא "אצולה חילונית" שלא קשורה לאצולה הדתית אבל האצולה הייתה קשורה בקשרי נישואין ובקשרים כלכליים עם משפחות נוכרים ועם משפחות הכהנים- מיזוג בין האצולה חילונית לדתית .
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / יהודה בתקופה הפרסית / עזרא ונחמיה
