סיכום מאמר: החברה ומדעי החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל / אורי רם
מאז היווסדה, הסוציולוגיה הישראלית קשורה לממסד השליט. מצב זה, נמשך מתקופת היישוב כמעט יובל שנים. הזיקה שבין הסוציולוגיה לממסד החלה להתפוגג רק בשנות ה-70 כשהממסד איבד מכוחו. נגמרה ההגמוניה של תנועת העבודה והתחולל שינוי חברתי/פוליטי/תרבותי. אופייה של הסוציולוגיה השתנה והיא הפכה לרבגונית וביקורתית יותר.
ממסדיות וביקורתיות בסוציולוגיה- הסוציולוגיה פועלת בתוך מרקם חברתי ובזיקה לתרבות הרווחת. סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית ניבדלות ביחסן אל הסדר החברתי הקיים. סוציולוגיה ממסדית תומכת בסדר החברתי, תפקידה לשמר על ההווה. המציאות החברתית הקיימת מקבלת מעמד של מציאות הכרחית. הסוציולוגיה הביקורתית מתעמתת עם הסדר החברתי, מעוניינת לשנות את ההווה, המציאות נראית כלוקה בחסר. הסוציולוגיה הממסדית היא ללא מודעות, "נייטרלית" וממסדית במובלע. בעוד הסוציולוגיה הביקורתית הינה ביקורתית במופגן, מצהירה בגלוי על מחוייבותה לערכים מסויימים.
הסוציולוגיה הממסדית: ממלכתיות ומערכתיות: כאן מסופר איך הסוציולוגיה הינה כלי עזר לשלטון ההגמוני, שלטון העבודה. הסוציולוגיה התייצבו לשירות המדינה בעיקר מתוך הזדהות אידיאולוגית דבר שהכשיל התפתחות של סוצ' ביקורתית. הסוציולוגיה שהתפתחה בשנות ה-50 היתה רוויה באידיאולוגיה השלטת של ציונות בנוסח ממלכתי. המזיגה הסוציולוגיה ממלכתית-מערכתית נוצקה ע"י שמואל אייזנשטאדט. בעיקר דרך הפונקציונליזם של פארסונס: תפקיד החברה הוא שימור קיום העצמי בתוך הסביבה החיצונית, יישות אורגנית בעלת אינטרס של שימור והמשכיות. יחד עם זאת, תנועת העבודה השכילה לפתח מכניזם של "שמרנות מהפכנית"- יכולת ספיגת שינויים תוך שימור היסודות הקיימים. גישה זו מקבילה לסוציאליזם קונסטרוקטיביסטי. לבסוף חשוב לציין שמעבר לציונות וממלכתית היה גם "אשכנזיות". אף כי הסוציולוגיה הממסדית לא דגלה באי שוויון, היא סיפקה תימוכין לחברה שהלכה ונהייתה בלתי שוויונית.
ניתן לחלק את ההיסטוריה של האסכולה המערכתית בסוציולוגיה הישראלית ל-3 תקופות. 1) זו הנידונה לעיל, תק' היווצרותה ושליטתה הבלעדית של מפאי. 2) "הפונקציאליזם המשופר"-תחילת שנות ה-70 ועד המהפך של 77 בו איבדה תנועת העבודה את השלטון ואת מעמדה, בתק' זו גבר הצורך לגשר בין החד גוניות התיאורטית לרבגוניות החברתית. זאת באמצעות הוספת רמות ניתוח נמוכות שנועדו להראות רגישות, אך הסוציולוגיה לא הצליחה להשתחרר מהתפיסה השלטת. 3)"הפונקציאליזם המבוקר"- לאחר הנפילה- שלב אובדן השליטה וההגמוניה של תנועת העבודה. שלב זה מאופיין בתהייה על הכישלון שמנק' הראות המערכתית היה בלתי צפוי.
הקשרי השיח הסוציולוגיה ומבנהו: גישה פוסט-קונית- בתק' המדוברת האוניברסיטה העברית הייתה הסמכות העליונה בתחום ההשכלה ובתחום הכשרת הסוציולוגים. ההוראה, ההסמכה, המחקר והפירסום רוכזו במקום אחד. הדבר הקשה על פיתוח חשיבה סוציולוגיה חופשית וביקורתית. שנות ה-70 המוקדמות הביאו בחובן מספר שינויים: הראשון, גידולה של מערכת החינוך הגבוה והתפצלותה. ירידה במעמד התיאוריה הפונקציונליסטית בסוציולוגיה המערבית בכלל. יותר מכל, נבע המשבר בגישה הדומיננטית מן השינויים החברתיים והפוליטיים שעברה ישראל בתקופה הנידונה.
ניתן להסביר זאת באמצעות הגישה הפוסט-קונית. תומס קון הראה שהמדע לא מתפתח תוך צבירת ידע וניפוי שגיאות, אלא באמצעות פרדיגמה, ומעבר מפרדיגמה אחת לאחרת. אך ישנם מספר שינויים בגישה של קון, והגישה הפוסט קונית כוללת פרדיגמות חלשות אשר מתקיימות זו בצד זו, בעימות ובהדברות, ואשר מעמדן היחסי נקבע במידה מרובה ע"י גורמים חוץ-מדעיים (כגון גורמים חברתיים/ תרבותיים).
התפתחות השיח הסוציולוגיה היא תולדה עקיפה של עליית הימין בישראל. השיח הסוציולוגיה אינו משקף באופן פשוט מעבר מהגמוניה שמאלית לימנית. אלא מעבר מהזדהות עם השלטון לעמדה אוטונומית יותר. זהו שבר כללי בהזדהות. בנוסף, עדיין רוב המגמות בסוציולוגיה הישראלית הינן "שמאלה מן המרכז". זאת מוסבר על רקע ההזדהות של האינטליגנציה הישראלית עם "ערכי תנועת העבודה". ניתן לאבחן בשיח הסוציולוגיה הישראלי 6 גישות עיקריות. הראשונה, כבר נידונה לעיל, פונקציונליזם (פונ', פונ' משופר ופונ' מבוקר). להלן חמשת האחרות: אליטיזם, מרקסיזם, פלורליזם, פמיניזם וקולוניאליזם.
אליטיזם– יונתן שפירא, אנטיתזה לסוצ' הירושלמית (אונ' עברית). התמקדה בכוחניות ובניגודיות (ולא בערכים). מנק' ראות של הגישה הזו, החברה המודרנית מצטיירת כחברה בירוקרטית והיררכית. קיים בה אי שוויון כוחני ביסודו (ולא כלכלי). המימד המרבד המכריע אינו תרבותי/יצרני אלא סמכות ארגונית. גישת האליטה של שפירא הפוכה לתמונה שהציגה הגישה המערכתית. לדעת שפירא, החברה הישראלית דמוקרטית רק באופן פורמאלי אך לא באופן מהותי. חברה זו מיוסדת על מניפולציה כוחנית. האליטה נכשלה (הכוונה לעליית הימין) מכיוון שלא נמצאו לה ממשיכים. דור ההמשך נעדר את הכישורים הדרושים להנהגה מדינית. השלטון שנשמט עבר לידי אליטה מסוג אחר. עלייתה של מפלגה זו התאפשרה לא משום שהציעה פתרונות מעשיים, אלא משום שהציעה פיצוי סמלי- כבוד.
מגמת האליטיזם בסוציולוגיה עוסקת רק במכשירי הפוליטיקה והיא עיוורת לתוצאותיה. הפוליטיקה מצטיירת כזירת כוח חסרת עיגון כלכלי וחברתי או השלכות כאלו.
פלורליזם- סמי סמוחה. גישת הפלורליזם מייצגת את האופוזיציה של הקב' המקופחות, בישראל- המזרחים והערבים. שאלת המוצא של גישה זו: מהו אופן השילוב של תת היחידות במסגרת העל?! ישנם 3 דפוסים: 1)מקביל– הקב' הניבדלות בעלות זיקה שווה למסגרת. 2)מבדיל (דיפרנציאלי)- לכל קב' מעמד שונה במסגרת העל. 3)מכליל (אוניברסאלי)- אין תת יחידות, כל היחידים מקושרים למסגרת העל. בישראל שורר השילוב המבדיל עליו מנצחת הקב' האשכנזית חילונית. בעיות אלו חמורות במיוחד ביחס המדינה לערבים הישראלים.
המסגרת הפלורליסטית לא רק מתארת מציאות אלא גם מבקרת אותה. סמוחה מצביע על כישלונה של האידיאולוגיה הציונית. הגישה הפלורליסטית התפתחה במרוצת הזמן לכדי ביקורת על התשתית האידיאולוגית והמוסדית של ישראל והצעת אלטרנטיבה לה.
מרקסיזם- המרקסיזם למעשה לא הותיר רישום בסוציולוגיה הישראלית עד שנות ה-70 המאוחרות. אוניברסיטת חיפה הייתה המוקד של התהוות המרקסיזם- שם נוצרה קבוצת "המחברות" (מחקר וביקורת), תרומתה העיקרית הייתה בניתוח התהוות מבנה מעמדי חדש בתקופת המדינה. בניגוד למרקסיזם האורתודוכסי שעל פיו מבנה העל הפוליטי משקף מערכת כוחות מעמדית על בסיס כלכלי, המרקסיזם בשנות ה-70 גילה כי בחברות רבות המדינה עצמה היא המקור לשליטה כלכלית. תובנה מרקסיסטית חדשה נוספת היא שהמודרניזציה אינה תהליך שבו המערב במפותח מנחיל את הקפיטליזם לארצות נחשלות, אלא המערב מתפתח תוך כדי "ניחשול" ארצות אחרות. בחברה הישראלית, הקולטים והנקלטים הן לא 2 קב' נפרדות אלא נוצרות בתהליך אחד ומהוות צדדים משלימים של התיעוש הישראלי. המסקנה של המרכסיסטים, כדי לממש את ההבטחה הציונית סוציאליסטית יש ליזום מהפכה ציונית שנייה, ולתבוע שליטה עצמית על חייהם.
פמיניזם- הפמיניזם הגיע לסוציולוגיה הישראלית באיחור מסוים. התחיל מראשית שנות ה-70 ונמשך הלאה, וכבר בשנות ה-80 התייצבה שאלת מעמד האישה על סדר היום הציבורי. ישנן 3 מגמות המתגבשות בסוציולוגיה הפמיניסטית בישראל, הנבדלות באופן שמגדירות את בעיית האישה ובהשלכות הפוליטיות שלהן: 1)המגמה הליברלית, דפנה יזרעאלי- הציר המרכזי של בעיית הנשים- המתח בין מודרניות/שוק עבודה לבין מסורתיות/משפחתיות. אי שוויון הזדמנויות. הפתרון המשתמע, פעילות הסברתית וחקיקתית שמטרתה להגביר את המודעות לשוויון. 2)המגמה הסוציאליסטית, דבורה ברנשטיין- אין היא רואה "במודרניות כלכלית" גורם התורם בהכרח לשוויוניות. מה שדרוש לנשים אינו רק הסברה וחקיקה אלא אף התארגנות עצמית ויצירת תאים חברתיים שונים. 3)המגמה הרדיקאלית, ברברה סבירסקי- הנשים סובלות לא רק מקיפוח בסטטוס ומאי שוויון סןציו-כלכלי, אלא אף משליטה ודיכוי הנובעים מיחסי המינים.
קולוניזציה- הגישה הפוסטקולוניאלית הביקורתית ביותר ביחס לציונות. לפי גישה זו, הגורם המכריע בעיצוב החברה הישראלית היא עובדת היותה חברת מתנחלת. תהליך ההתיישבות וההתנחלות עיצב את החברה הישראלית והוביל בהכרח לעימות מתמשך עם החברה המקומית. התקבלותה המאוחרת של גישה זו לשיח הסוציולוגיה התאפשר רק בעקבות המחלוקת הפוליטית שעוררה שאלת השטחים שכבשה ישראל ב-67. אפשר לאבחן בגישת הקולוניזציה שתי גירסאות. האחת וובריאנית (ברוך קימרלינג), המדגישה את המאבק הכוחני על טריטוריה. והשנייה, מרקסיסטית (גרשון שפיר), המדגישה את המאבק הכלכלי על שוק העבודה. בעיני שניהם חלוקה טריטוריאלית על בסיס הקו הירוק היא כיום הפתרון האפשרי וההכרחי היחיד לסכסוך הלאומי. גישה זו האירה את החברה הישראלית כחברה מתנחלת, ומספקת מסגרת היסטורית-השוואתית שבלעדיה לא תתכן הבנה מלאה של החברה.
לקראת סוציולוגיה פוסט ציונית: שוויון בין שונים- השינוי המכריע בסדר היום של הסוציולוגיה הוא החלשות האוריינטציה הממסדית והתחזקות משמעותית של זרמים ביקורתיים. בזרמים השונים של הסוציולוגיה הביקורתית גלום במובלע סדר היום העתידי של הסוציולוגיה בישראל. הסוציולוגיה הממסדית דגלה בזהות בין לא שווים, ואילו הביקורתית דוגלת בשיוויון בין שונים. היא שוללת את המגמות המתגברות כיום- המיליטריזם הלאומני והליברליזם הכלכלי, שמחזקות את מדיניות הביטחון האגרסיבית של ישראל, את אי הסובלנות התרבותית ואת אי השוויון החברתי בה.
