וירג'יניה וולף (חדר משלך, 1929), סימון דה בובואר (המין השני, 1949), בטי פרידן (ההילה הימסטית הנשית, 1963), מרי וולסטונקראפט (1972), אדריאן ריץ' (ילוד אישה, 1976), הלן סיקסו, ג'וליה קריסטבה, לוס אירגרי, מוניק ויטיג וג'ודית באטלר (gender trouble, 1990), נעמי וולף, ריווין קונל וטובות ורבות אחרות היוו את הקורפוס העיקרי של האידיאולוגיה הפמיניסטית.
וירג'יניה וולף, שהתבקשה בסוף שנות העשרים להרצות על "נשים וספרות" ("חדר משלך" מבוסס על שתי הרצאות), שאלה את עצמה את השאלה "מהי אישה". אבל לדבריה, היא ויתרה מהר מאוד על הניסיון לענות עליה, כי מה שהגדיר נשים בזמנה היה עדיין העדר עצמאות כלכלית ומחסור במרחב פרטי. וולף קבעה איפוא כי אין טעם לדבר על מאפיינים של אישה, כאדם וכיוצרת, לפני שיהיו לה "חדר משלה ו-500 (לירות שטרלינג) בשנה". קרי- עצמאות כלכלית ופנאי מחיי המשפחה (מה היה קורה אם לשייקספיר היתה אחות?).
סימון דה בובואר, בעבודתה "המין השני" בסוף שנות הרבעים, הוקיעה את מעמדה הכנוע של האישה. לטענה "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה" – כלומר, הנשיות אינה מהותית, אינה טבעית, אלא נרכשת. ומצד שני: "יש נשים שמשתדלות בכל מאודן להיות התגלמות הנשיות, ובכל זאת, הדגם לא נוצק מעולם". הנשיות היא מושג ערטילאי והיא נוצרת בהקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי. "אין זה הטבע שמגדיר את האישה, אלא היא זו שמגדירה את עצמה בהתמודדותה עם הטבע בדרכה-שלה", כתבה. דה בובאר ביקשה להתייחס להגדרה המוטת לטובת הגבריות של האנושות שלפיה האישה מהווה את האחר, את "המין השני".
במחצית שנות השישים, מפרסמת בטי פרידן את המניפסט "ההילה המיסטית הנשית". פרידן הכתה בלב החלום האמריקני, האישה כך האשימה מקבלת את תפקידה בהכנעה, אך ללא זהות אישית או אוטונומיה. תופעות כמו: אלכוהוליזם, דיכאון, עבודה כפייתית בבית, שימוש בסמי הרגעה, ופנטזיות מיניות בלתי מרוסנות (ר' "עקרות בית נואשות" להמחשה עדכנית). התגובה ההמונית לספר הייתה דרמטית. לפי פרידן נשים אינן ממצות את הפוטנציאל הרוחני שלהן בנישואים, בעבודת הבית ובאמהות. נשים רבות הזדהו עם הספר וראו עצמן כחלק מקבוצה. במובן זה ניתן לומר שהספר "עורר" את המהפכה.
במחצית שנות השבעים מפרסמת אדריאן ריץ' את ספרה, "ילוד אישה", המנתח את מוסד האמהות כמגביל את הנשים. ומאז ועד היום נשאלת השאלה האם אמהות מאפשרת שחרור אמיתי לאישה, איך היא משפיעה על יכולתה הכלכלית ושילובה בשוק העבודה ואיך משלבים קריירה וילדים (מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה קטנה בבית, או שמאחורי כל אישה עומדות עוד כמה נשים שמטפלות בילדים מנקות את הבית ומכינות אוכל בשכר מינימום?). וגם האם זה פוסט פמיניסטי לאמץ את התפקיד הנשי המסורתי, אמהות, והפעם מבחירה?
ג'ודית באטלר בשנות השמונים חוזרת לשאלות של דה בובואר לגבי מהי אישה, וטוענת שהמגדר (הנשיות והגבריות) לא רק שאינו מהותי, ולא רק שאינו נובע מהגוף ומהביולוגיה, אלא שכל כולו הצגה חוזרת ונשנית של דפוס שאין לו מקור. באטלר גורסת שעלינו "לחשוף את המנגנון המייצר את מה שנחשב כנשי, ומעלים מהעין את מה שאינו נחשב כנשי". כלומר, יש בעולם סוגים שונים של נשים, גם כאלה שאינן "נשיות", אבל אלה אינן מובאות בחשבון. מבטלים אותן כגבריות, כלא-נשים. זו בעיה מהותית בפמיניזם, המייצג כביכול "נשים" ומדבר בשם "הנשיות" באשר היא: הזהות הנשית עצמה, מה שנחשב כנשי בעינינו, היא קטגוריה מוגבלת. וזה במידה רבה מקור האי-שוויון: הדרך שבה אנחנו מגדירים נשיות היא זו שמגבילה את מגוון האפשרויות של נשים למיצוי עצמי.
נעמי וולף, בספרה "מיתוס היופי" מבקרת את האופן שבו התקשורת ותעשיית האופנה מעצבות את הנשיות ומחלישות את הנשים. נשים עסוקות במראה שלהן על חשבון עניינים אחרים. ובמידה רבה אכן הצלחתן של נשים רבות היתה קשורה במראן (כמה זמרות/שחקניות שאינן נאות במיוחד אתם מכירים?). כמו-כן עולות מספר שאלות בהקשר זה ובהן: למה הפנייה לנשים בפרסומות היא רק לחומרי ניקיון וכו', ומצד שני משתמשים בגוף האישה למכור כל מוצר?
מהשורות לעיל עולה שיש הרבה חוקרות והרבה ספרות בעניין, אלא שעדיין הספרים הראשונים שמקריאים לנו נשמעים אחרת לגמרי ובהן נשים צריכות להיות יפות ולשתוק (היפיפיה הנמה) או מניפוליטיביות ופאסיביות שמחכות לנצח לנסיך (סינדרלה) או לא מאד אינטילגנטיות ורק הצייד יציל אותן (כיפה אדומה) וכדומה.
האתגר המהפכני הייחודי של הפמיניזם
לאחר פרץ ההתלהבות הראשוני של שנות ה-60, נאלצו פמיניסטיות רציניות להודות שהמשימה שנטלו על עצמן הייתה כבירה. הנשים מוצאות עצמן במהפכה שונה לחלוטין ממהפכות רגילות בשל כמה סיבות:
גברים אינם מיעוט שניתן לסלק.
הזכויות שיש לגברים הינן כתוצאה מפטריאכיה כלומר דפוסי התייחסות מורכבים, סטריאוטיפים, וציפיות הדדיות בין גברים לנשים. כלומר לא כוח השיג את זכויות הגברים אלא הסכמה אילמת של נשים.
איחוד הנשים והבאת מהפכת חשיבתית זוהי משימה אדירה היא מחייבת שינוי תפיסתי וחדירה אל עולמם הפנימי של גברים ונשים.
התהליך הוא איטי, שחרור אינו פלא שמתרחש בין לילה.
מול אויב עוצמתי שכזה לא פלא כי היו מחלוקות בין הפמיניסטיות בסוגיות הבאות:
אי שיוויון – מושרש היסטוריות כתוצאה משינויים פיזיים בין נשים וגברים או שמא אסטרטגיה מודעת גברית. התשובה לשאלה זו תקבע האם לבטוח בגברים כשותפים למאבק.
נשים בעמדות נמוכות – ייחודי לנשים או ניצול כמו קבוצות אחרות: עניים, עולם שלישי וכו', מכאן השאלה הבסיסית האם על נשים לשת"פ עם קורבנות דיכוי נוספים?
אילו אמצעים לנקוט? קרבות משפטיים או העלאת המודעות? טקטיקות מהפכניות או בדלנות פמיניסטית?
לפעול במסגרת הדמוקרטיה הליברלית או שמא משטר זה הוא אחד הגורמים לדיכוי?
התשובות לשאלות אלו מחולקות ל-3 קטגוריות: פמיניזם מתון וליברלי, פמיניזם סוציאליסטי ופמיניזם רדיקלי.
נשים, פמיניזם ומעמד האישה בישראל
