הגדרה: דה קולוניזציה הוא תהליך התפרקותן של האימפריות הקולוניאליות ויציאתן לעצמאות פוליטית של הקולוניות הכבושות.
תהליך הדה-קולוניזציה מתחיל למעשה בסוף מלחמת העולם השניה, השיא שלו בשנות ה-60 וה-70 והוא אף נמשך גם לתוך שנות ה-2000. הדה-קולוניזציה מבטא מעבר משלטון חיצוני ואינטרסנטי לשלטון עצמי ותהליך של דמוקרטיזציה.
עולה השאלה מדוע תהליך זה מתרחש דווקא אחרי מלחמת העולם השניה? נקודת המוצא היא שמעצמות אירופה לא היו מעוניינות לוותר על המושבות מרצונן, אלא משהו שקורה מאלץ אותן לעשות זאת ולא מתוך בחירה. יש מפנה בסדר העולמי בשנת 1945, המעצמות הקולוניאליות קרסו לחלוטין, הן במצב רע ומתקשות מבחינה כלכלית, ובסיטואציה הזאת יש גם חוסר נכונות של חלקים יותר גדולים מהציבור לתמוך בהמשך השליטה. בעקבות מלחמת העולם השנייה- השליטים הקולוניאליים התגלו לראשונה כחלשים, שבירים ובני תבוסה. האוכלוסיות המקומיות נחשפות לחולשת הכובש וכך יש להן יותר מוטיבציה ויותר הבנה שהן יכולות לפעול נגד. במהלך מלחמת העולם השניה יפן השתלטה על טריטוריות רבות והפכה לכוח קולוניאלי. מדובר למעשה בגזע שאינו לבן, ואינו בעל תרבות אירופאית, אשר מצליח להתסיס במודע את הציבור נגד המעצמות הקולוניאליות, באמצעות מתן הוכחה שהמערב אינו בהכרח חזק יותר ממעצמה חוץ-מערבית. עובדה זו הובילה לשינוי תודעתי בקרב הכבושים, שהשכילו שסיטואציית הכיבוש היא בעייתית ביותר. יפן ככוח קולוניאלי היתה בעלת ערכים שונים מזה של המערב, ולמרות שגם היא כובשת שטחים נרחבים היא מתבססת על הטענה כי יש דרך טובה יותר לעשות זאת בהשוואה לשליטה האלימה של צרפת. מתוך כך, משתקפת חתירה נגד תפיסת הכוח האדירה של המערב.
מלחמת העולם השנייה הפכה את צרפת ובריטניה, שתי המעצמות הקולוניאליות למעצמות מדרג ב'. בעוד שבריטניה לא היתה נלהבת להשתחרר מהקולוניות שלה, צרפת- שיצאה מהמלחמה מובסת ומושפלת, התנגדה לכך עמוקות. שימור האימפריה נתפס כאמצעי לשמר זכרון הולך ודועך של יוקרה לאומית שמזמן עברה מהעולם. במקביל לדעיכתם של בריטניה וצרפת, צמחו והתחזקו שתי מעצמות-על, ברית-המועצות וארצות-הברית. שתי המעצמות עיקריות בתום המלחמה מתחילות להתחרות ביניהם על יצירת של אזורי השפעה. שתיהן מתנגדות לקולוניאליזם ויש לכך השפעה על החברה האנושית ועל חלקים גדולים בעולם. אחד הדברים המהותיים שהשתנו אחרי המלחמה הוא שלא ניתן עוד להצדיק את השליטה הקולוניאלית ממניעים של גזענות. הניצחון על גרמניה הנאצית יצר אי-לגיטימציה מוחלטת של תורת הגזע. אין זה אומר שהגזענות נעלמה מן העולם מאחר ועדיין קיימת חשיבה גזענית, אך אין ספק שהשימוש שנעשה בגזענות בזמן מלחמת העולם השניה הביא לזעזוע במערכת הבינלאומית.
כדי שיהיה אפשר לקיים את המפעל הקולוניאלי היה צורך בפקידות קולוניאלית, ולכן השלטון התקיים באמצעות שכבה של אנשי ביניים. מתוך אותה שכבת ביניים הגיעו רוב המנהיגים לשחרור לאומי, רובם קיבלו חינוך מערבי ונחשפו לערכים מערביים, וכשהם חוזרים עם אותם ערכים לקולוניה הם פתאום מבינים את הפער האדיר בין החשיבה של המערב לבין מה שהמערב נוהג ופועל על פיו בקולוניות. מדובר בשכבת אוכלוסייה מצומצמת שהיוותה מעין כוח פוליטי, שיזם את תהליך ההתעוררות הלאומית ואת החתירה ליציאת הכובש מהמושבות. לעיתים אותה שכבה תבעה את העברת הריבונות אליה, לעיתים השכבה הזאת הסכימה לקבל עליה את הריבונות כאמצעי לשימור האינטרסים של המטרופולין שחשש ממהפכה, ולעיתים השכבה הזאת הודחה ואף נטבחה כחלק מהדה-קולוניזציה. אופן פעולתם של המעצמות שעזבו היה בהתאם לאינטרסים של הניאו-קולוניאליזם.
חקר הדה-קולוניזציה קשור עמוקות לחקר תהליכי בניית מדינה וצמיחתן של תנועות פוליטיות המסוגלות לייצר די אלימות בכדי להניע את המעצמה הכובשת לעזוב. מקומה של האלימות בתהליכי דה-קולוניזציה וביתר דיוק השאלה בדבר הלגיטימיות של האלימות על מנת להניע תהליכים של שחרור ויציאה לעצמאות הטרידה עמוקות את המחשבה הפוליטית בחצי השני של המאה העשרים. ראשית, מאחר ולא ניתן לגרום למעצמות לעזוב מרצונן יש צורך בשימוש בכוח. שנית, המעצמות הצדיקו את השליטה שלהם באמצעות הטענה כי הילידים אינם מסוגלים לנהל את המושבות בכוחות עצמם, אך המצב כעת שונה, ברגע שיש ניהול של התנגדות מצד הילידים הכבושים, ויש להם את היכולת לשלוט, הם זוכים בלגיטימציה פוליטית לקבל עצמאות. מדובר בתהליך בו אותן חברות יוצאות לעצמאות, והמעצמות אמורות להעביר אליהן את השליטה, אך זהו לא המצב המתרחש בפועל. המעצמות יכלו לעכב את תהליך היציאה ולהעביר את השלטון כמו שצריך לידי אותה שכבת ביניים שלטת על מנת שהמדינות העצמאיות יהיו יציבות וידעו כיצד להתנהל, אך משום שהעברת השלטון לא נעשתה באופן מסודר נוצרה האלימות. המעצמות יצאו מיד אחרי שנגמרה האלימות, הם השאירו מאחור חברות אנושיות מפולגות, לא מגובשות, חברות שאין להן את המוסדות הדרושים באופן המספק, ויותר מכל אין להן מסורת דמוקרטית. פנון, אשר תמך באלימות כחלק משחרור לאומי, טען שדווקא אלימות חסרת מעצורים, אלימות ללא כל רסן היא אינטרס של המעצמה, ככל שהאלימות יותר תוקפנית היא זאת שמאפשרת למוטט את הכל. מצב זה יוצר כאוס, הכלכלה והמוסדות קורסים וזה מאפשר קרקע טובה לשליטה מחדש של המעצמות בניאו-קולוניאליזם.
הסילוק של שלטון זר וקולוניאלי השתלב בשאיפה להעניק להמונים זכויות פוליטיות וחברתיות שוות ובשאיפה לחלק מחדש את המשאבים והעושר הלאומי.
שאלה נוספת היא, האם בכלל אפשר לדבר על קולוניאליזם בלשון עבר? האם דה-קולוניזציה היא באמת סוף של התופעה הזאת והאם הסוף הזה אפשרי? לרוב התשובה היא לא. יש דברים שאי אפשר לבטל אותם, כמו העובדה שכל התרבות המקומית נמחקה והלכה לאיבוד, כל החברה המסורתית, המוסדות, הזיכרון הקולקטיבי, כל הדברים האלה נמחקו כמעט לגמרי. לא ניתן לחזור אחורה מהבחינה הזאת, זה צעד בלתי ניתן למחיקה ולא ניתן לפצות על מה שהלך לאיבוד. כבר לא יהיו חברות שבטיות ונוודיות, גם לא חברות קדם מודרניות ותעשייתיות. אפילו תשתית תחבורה ורכבת במושבות מחקה את האופי הכפרי המסורתי שהיה קיים בה לפני השליטה הקולוניאלית. הקולוניאליזם אומנם בא אל קצו אך התלות הכלכלית והפוליטית במעצמות לשעבר נמשכה. גם המעצמות הקולוניאליות לשעבר נכנסו לעידן חדש. מדינות כמו בריטניה וצרפת מצאו את עצמן ללא אימפריה קולוניאלית ונאלצו להסתגל למעמדן החדש בעולם.
ראה גם: הדה-קולוניזציה באפריקה
סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס "הקולוניאליזם האירופי", חלק מאסופת הסיכומים במדעי המדינה.
באתר תוכלו למצוא בנוסף עוד סיכומים של האוניברסיטה הפתוחה וכן לקרוא על לימודי מדעי המדינה.
