סיכום בראשית פרק י"ב: לך לך

סיכום בראשית פרק י"ב 1-9: לך לך

בראשית ,פרק י"ב, פסוקים 9-1 : לך לך : עלית אברם לארץ כנען עקב הקריאה האלוהית

בתחילה פרק י"ב של ספר בראשית ה' לראשונה פונה אל אברם בחרן ומצווה עליו : "…לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…" הציווי לאברם מדורג מן הקל אל הכבד: ארץ, מולדת, בית-אב. העמידה בניסיון היא קשה, לנוכח גילו המתקדם של אברם (75) וגם מכיוון שאברם אינו יודע לאן עליו ללכת, ומהן סגולותיה של אותה הארץ שהוא נדרש ללכת אליה. אברם יוצא לדרך והסופר, השואף "להביא" אותו במהירות לארץ כנען, חוסך מאיתנו את תלאות הדרך. תכיפות הביצוע של הצו, מיד לאחר קבלתו, ללא הרהור או ערעור, מעידה על גדלות אמונתו של אברם ב-ה'. על נח מסופר שהיה "צדיק תמים". לעומת זאת, אין הנמקה לבחירתו של אברם לתפקיד אבי האומה. חז"ל מסבירים כי אברם נתנסה בעשרה ניסיונות ועל כן אין צורך להקדים ולספר על תכונותיו, עליהן נלמד תוך כדי פעילותו. המילה "לך" (אחרי הציווי של הפועל ללכת) היא לכאורה מיותרת כי מספיק היה בלכתוב "לך מארצך". רש"י מפרש שהכוונה "להנאתך ולטובתך".

"לך לך" כמסע גילוי עצמי – דמותו של אברהם בקבלה

קאסוטו מפרש : אתה לבדך, רק עם מי שקשור איתך, לך לך בדרך שהיא רק שלך", כלומר שהמילה "לך" מצביע על ניתוק עם העבר כדי לבצע את הציווי של ההווה לקראת העתיד. צמד המילים "לך לך" מופיע רק עוד פעם אחת בכל התנ"ך, בסיפור עקידת יצחק (בראשית ,כ"ב, 2) ששם כתוב :

"…ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך…"

בפסוק הזה נדרש אברם לעמוד במבחן האמונה הקשה ביותר שכן הוא מתבקש (אם כי בניגוד לציווי ללכת לארץ כנען בבראשית פרק י"ב ,כאן כתוב "נא" שפירושו "בקשה" ולכן עקרונית יכול היה אברם לסרב, אם כי מי יסרב לבקשת האל ?) להקריב את בנו יצחק קרבן עולה לה' באחד ההרים אשר בארץ מוריה (נהוג לזהותו עם הר הבית בירושלים) בדילמה בלתי אפשרית בין אמונתו בה' לבין אהבתו לבנו היחיד מאשתו, וגם כאן יש הדרגתיות מן הקל אל הכבד עמעום מקום ביצוע הקרבן כעמעום שם הארץ אליה הוא מובל בפרק י"ב והביטוי "לך לך" המצביע על ניתוק מן העבר לקראת העתיד. מכל מקום אין ספק שבראשית י"ב,1 מהווה ראשית הזיקה שבין עם ישראל וארץ ישראל. בשיחה הראשונה שבין אלוהי ישראל, לעברי הראשון המאמין בו, אב עם ישראל הראשון הם מדברים על ארץ ישראל. המשולש הזה ויחסי הגומלין שבין קודקודיו : אל, אדם וארץ ילוו את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו, מאז ועד היום.

שבע ברכות ה' לאברהם

בבראשית י"ב פסוקים 3-2 יש שבע ברכות שה' מברך את אברם על מנת לעודדו ללכת בעקבות הצווי האלוהי המוביל אותו אל הלא נודע כי יהיה שכר לפעולתו האמונית הזו. שבע ברכות האלו הן :

בראשית י"ב פסוק 2 : 1. ואעשך לגוי גדול 2.ואברכך 3. ואגדלך שמך 4. והיה ברכה

בראשית י"ב פסוק 3 : 5. ואברכה מברכיך 6.ומקלליך אאר 7. ונברכו בך כל משפחות האדמה.

בכל שבע הברכות השורש בר"כ הוא שורש מנחה ובין הברכה החמישית והשישית יש תקבולת ניגודית שלמה כיאסטית. בברכות הללו יש הבטחה אישית (הגדלת השם וקללת המקללים וברכת המברכים את אברם),הבטחה משפחתית/לאומית (הפיכתו של אברם לגוי (= עם=אומה) גדול המלווה בסמוי בהטחת זרעו, חרף היות אשתו עקרה) ,הבטחה אוניברסאלית כי באברם נברכו כל משפחות (= עמים) האדמה (=העולם). הייעוד הוא שהאנושות כולה תבורך בעתיד בכך שהיא תעבוד את ה' והבטחת הארץ ("…לזרעך אתן את הארץ הזאת…") המלווה גם היא בהטחת זרע.

אברם ציית מיד לציווי האלוהי ולקח את כל משפחתו, כולל אחיינו היתום לוט בן הרן, ואת רכושו הרב (הכתוב מתאר את אברם כאיש מאוד מבורך מבחינה כלכלית) כולל "הנפש אשר עשו בחרן" כלומר העבדים והשפחות שקנה שם, אם כי חז"ל דרשו את הביטוי הזה כעשיית נפשות לאמונה באל אחד שאברם "גייר" כביכול בחרן. בפסוק 6 נאמר: "והכנעני אז בארץ". זוהי גלוסה אנכרוניסטית) הערת שוליים שחדרה לגוף הטקסט ומציינת עובדה מאוחרת לטקסט שבזמן הטקסט לא קיים) המעידה על כתיבת הסיפור בזמן מאוחר הרבה יותר. כבר במאה ה 13 לספירה מסביר הפרשן היהודי הספרדי אברהם אבן-עזרא (ראב"ע) כך :

"ואם אינו כן, יש לו סוד גדול והמשכיל יידום" כלומר, כבר אבן עזרא מבין שיש כאן עדות שהתורה לפחות בסיפור הזה, לא נכתבה על ידי משה, אלא בזמן מאוחר הרבה יותר, כשאין כבר כנענים בארץ ישראל, כלומר במאה השביעית לפני הספירה, כ 1100 שנה אחרי ימי אברם/אברהם.

הקריאה שרק הוא יכול היה לשמוע: מה הופך את אברהם למיוחד?

מסעות אברהם בארץ כנען

"עד מקום שכם" אברהם לא מתיישב בשכם, אלא בסביבות העיר, במקום שנשאר פנוי להתיישבות. בפסוקים הבאים הולך אברהם הליכה סמלית מצפון לדרום, המוכיחה כביכול את רכישת הקניין על הארץ, לפי הבטחת ה'. יש כאן כיבוש אידיאלי, שלא בכוח החרב. לכיבוש כזה אין שום משמעות ללא הכרת הדת החדשה, אותה מפיץ אברם. המזבחות שמקים אברם מסמלים את הקשר המשולש הנ"ל בין אל, אדם וארץ. בפסוק 7 בבראשית פרק י"ב, בניגוד לפסוק 1 בו ה' דיבר אל אברם, ה' נראה אליו ("…וירא ה' אל אברם…"),וזה שכרו על כך שציית לציווי האלוהי למרות הקושי שלו.

דבר כזה כבר בעצם מעלה את אברם לדרגה נבואית. התגלות זו מתרחשת בשכם ובגללה שכם נהפכת כאן לעיר הקודש הראשונה בארץ ישראל עבור עם ישראל (זה מסביר למה נציגי השבטים בחרו את ירבעם כמלך בשכם ולמה ירבעם בן נבט בחר בשכם כעיר בירה ראשונה של ממלכת ישראל הצפונית אחרי פילוג הממלכה מיהודה וירושלים, ראו מלכים א', פרק י"ב, פסוק 25).

אברם גם בונה מזבח בבית אל ושם קרא לראשונה בשם ה', ובכך גם מקדש את העיר הזאת (מלך ישראל הראשון ירבעם בן נבט גם קבע מקדש בבית אל כנגד המקדש הירושלמי שביהודה).

להמשך סיכום הפרק: בראשית י"ב 10-20