עמדת מנהיגי התנועה הציונית כלפי הצדדים הלוחמים בזמן מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה פרצה בסוף יולי ובראשית אוגוסט 1914 בין "מעצמות ההסכמה": צרפת, בריטניה, רוסיה ובין "מעצמות המרכז": גרמניה, אוסטרו-הונגריה ותורכיה. המלחמה הביכה את התנועה הציונית והעמידה אותה בפני דילמות קשות. כל המנהיגים הציונים באירופה, פרט לרוסיה, חשו חובה לתמוך במדינת הלאום שבה הם חיו. אך בנוסף לכך, הם היו צריכים לתת את דעתם להגנת חיי היהודים בא"י ולהסדר הפוליטי שלאחר המלחמה.
הציונים בגרמניה הביעו את נכונותם להתגייס לצבא הגרמני. הם היו משוכנעים כי הצד הגרמני נלחם עבור ערכים של אמת, צדק ותרבות עולמית, וכי רוסיה מגלמת בתוכה ערכים שליליים כמו: עריצות, אכזריות וריאקציה שחורה. כאשר התקבל מידע על מפלותיה של רוסיה, סופרים יהודיים כמו מוריס רוזנפלד כתבו שירי הלל לגרמניה. רוסיה הצארית הצטיירה כארץ הפוגרומים של קישינייב והומל, ושל דיכוי ממוסד. אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, השלטון הרוסי גירש כ-600,000 יהודים מבתיהם במערב רוסיה. רוב ההנהגה היהודית בפולין וברוסיה ייחלה לניצחון גרמני, אשר יביא, לדעתם, חירות ליהדות מזרח אירופה. הרוב בתנועה הציונית היה פרו-גרמני, שכן בזכות הקשרים עם גרמניה ניתן היה להגיש עזרה כלכלית ומדינית ליישוב היהודי בא"י. מנהיגים ציונים כמו: אופנהיימר, מוצקין והנטקה מתוך תקווה וצפייה לניצחון גרמני במערב רוסיה, הקימו ועד שמטרתו הייתה לעודד את השאיפות של יהדי מזרח אירופה לחירות לאומית ולאוטונומיה.
אך היו גורמים שהתנגדו לזיקה הפרו- גרמנית. אלה היו: חיים וייצמן, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ופנחס רוטנברג. הם טענו כי שיתוף פעולה הדוק עם גרמניה עלול לחשוף את יהדות מזרח אירופה למעשי נקם ודיכוי מצד רוסיה הצארית, וכי רק מפלתה של תורכיה במלחמה תציל את היישוב היהודי בא"י מאסון ותפתח אופקים חדשים לתנועה הציונית. מן הסיבות הללו, ז'בוטינסקי, טרומפלדור ורוטנברג דרשו השתתפות פעילה במלחמה לצדן של מעצמות ההסכמה. עמדתם זו הביאה להקמתם של "הגדודים העבריים": "גדוד נהגי הפרדות" ו"הגדוד ה-38, ה-39 וה-40 של קלעי המלך".
מאז 1915 ציוני בריטניה בהנהגת חיים וייצמן החלו ליזום פעולות להבטחת האינטרסים היהודיים בא"י, מתוך תקווה כי א"י תהיה תחת שלטון בריטי לאחר המלחמה. למגמה הזאת הצטרפו אישים מרכזיים מן הקהילה.
יהודית המקומית כמו: הרברט סמואלולוסיין וולף. וייצמן האמין בניצחון בריטי. הוא תיעב את המשטר הצארי ברוסיה ולא הייתה לו דעה חיובית על גרמניה. בנסיבות הללו, הנהלת התנועה הציונית החליטה לאמץ קו ניטראלי שבא לידי ביטוי בהחלטה להעביר את משרדיה של התנועה הציונית מברלין לקופנהגן, שבמדינת דנמרק הניטראלית. עם זאת, ברלין נשארה מרכז הפעילות המדינית של התנועה הציונית. תפקידה היה להגן על האינטרסים של יהדות מזרח אירופה, היות וחלקים גדולים ממנה היו נתונים לשלטון גרמני, כמו גם על האינטרסים של היישוב היהודי בא"י.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היחס של גרמניה לציונות, השתנה לטובה. רה"מ בתמאן הולווג, והשגריר הגרמני באיסטנבול ואנגנהיים השתדלו בהזדמנויות שונות להשפיע על מיניסטר הפנים התורכי, טלעאת להימנע מפעולות אנטי יהודיות. בתקופה שבין 1914 – 1917 הם השתדלו אצל השלטונות התורכיים למען יהודי א"י. רוב ההתערבויות היו ביחס להתנהלותו של ג'מאל פאשה, המצביא התורכי בא"י, אשר התכוון להגלות את כל היהודים בעלי אזרחות רוסית, ולמעשה את רוב היהודים.
עם זאת, ההנהלה הציונית בברלין לא הצליחה לשכנע את הממשלה הגרמנית לפרסם הצהרה פרו-ציונית ביחס לשאיפות היהודיות בא"י. באוגוסט 1917, בעת ביקורו של ג'מאל פאשא בברלין, הוא אמר למנהיגים הציוניים: הנטקה וליכטהיים, כי הוא מתנגד לרעיון של א"י יהודית מתוך התחשבות באינטרס הערבי. בנסיבות הללו, הממשלה הגרמנית נסוגה, היא לא הייתה מוכנה לפרסם הצהרה פרו-ציונית במחיר של משבר חמור עם תורכיה.
התפתחות זאת הניעה את חיים וייצמן, שישב בלונדון, לטעון בפני הממשלה הבריטית, כי אם זו לא תזדרז לפרסם הצהרה פר- ציונית, מעצמות המרכז עלולות לזכות ביתרון חשוב. ואכן הממשלה הבריטית התייחסה ברצינות למידע הזה. התוצאה: ב-4.10.1917 שר החוץ הבריטי ג'ימס בלפור הודיע בקבינט הבריטי , כי יש לקבל החלטה מהירה מאחר שממשלת גרמניה עושה מאמצים גדולים לזכות בתמיכתה של התנועה הציונית.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / הלאומיות בישראל ובעמים / התנועה הציונית בזמן מלחמת העולם הראשונה
