הסיכום להלן העוסק במלחמת העצמאות הוא חלק מסיכום הקורס "החברה הישראלית" וחלק ממאגר המשאבים בנושאי סוציולוגיה באתר.
הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 היא כמובן נקודת מפתח בעיצוב הפרוייקט הציוני. העקרונות שנקבעו בשנים הראשונות למדינה ממשיכים להשפיע עד ימינו. כך לגבי היחסים עם הערבים במדינה ומחוצה לה, ביחסי דת ומדינה, ביחסי צבא ומדינה, ובמבנה הכלכלי והפוליטי. נפתח בניתוח של היחסים עם הערבים בארץ ומחוצה לה.
החלטת החלוקה, מלחמת העצמאות ( 1948) ועיצוב הגבולות.
בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם החלטה על חלוקת הארץ בין היהודים והערבים, כאשר ליהודים, שהיוו כשליש מתושבי הארץ, הוקצו 55 אחוז משטח המדינה.. החלטה זו התקבלה על ידי ההנהגה הציונית ונדחתה על ידי ההנהגה הפלסטינית. בשנה שלאחר מכן התקיימה בארץ מלחמה הידועה ליהודים בתור "מלחמת העצמאות" ולערבים בתור "האסון" – "נכבה". מלבד הפלסטינים התמודדו מול היהודים החל מהכרזת המדינה במאי 1948 גם צבאות מסוריה, לבנון, מצריים ועיראק. בירושליים היתה גם התמודדות מול הלגיון הירדני, אך באופן כללי נראה שנשמרה במהלך המלחמה הסכמה לא פורמלית בין היהודים והאמיר עבדאללה לחלק ביניהם את המדינה הפלסטינית. היהודים הרחיבו את שליטתם עד הגבולות הידועים היום כגבולות הקוו הירוק וכוללים 78 אחוז משטח ארץ ישראל המערבית.
הגבולות החדשים שנותרו בעיקרם קבועים ב-19 השנים הבאות עד מלחמת ששת הימים. בשטח שהחזיקה ישראל בסוף המלחמה חיו לפני כן כ-850 אלף פלסטינים, יותר מכלל היהודים שחיו באותה תקופה בארץ בארץ. אם כולם היו נשארים במקומם, או חוזרים לבתיהם לאחר המלחמה, היתה המדינה יוצאת לדרך עם רוב ערבי. נתון זה מבהיר לנו מדוע המלחמה עוררה בעיות קשות ביותר, שהמרכזית בהן היא שאלת הבריחה או הגירוש של הערבים
הבריחה\גירוש
במהלך מלחמת העצמאות\נכבה ומעט אחרי כן עזבו שבע מאות אלף מהפלסטינים שחיו בגבולות 1948 את המדינה. בשטח המדינה החדשה נותרו רק כמאה וחמישים אלף ערבים. על הנסיבות של עזיבתם אין הסכמה מלאה, אך נראה כי נקודת מוצא טובה היא תיאורו של בני מוריס בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים". מוריס מתאר תהליך הדרגתי שראשיתו בעיקר בריחה וסופו בעיקר גירוש, ובתווך כל אפשרויות הביניים. הבריחה החלה כבר בדצמבר 1947 וכללה בתחילה בעיקר את האוכלוסייה העירונית המבוססת יותר. בחודשים אפריל עד יוני הפעילה ההגנה את "תכנית ד" במסגרתה גורשו תושבי עשרה כפרים באזורים רגישים. ובאותה תקופה גם בוצע הטבח בדיר יאסין, בשולי ירושליים. אירועים אלה, בסיוע הפחדה מצד שירות הביטחון של ההגנה גרמו ל"פסיכוזה של פינוי" ועד ההפוגה הראשונה ביוני עזבו כבר כמה מאות אלפים. בתקופת הפסקת האש של יוני תבעה מפם להימנע מגרושים נוספים, והאו"ם פעל להחזרת הבורחים. בשטח ביצעו בינתיים הקרן הקיימת וצהל בינתיים הרס שיטתי של הכפרים כדי למנוע חזרה. לאחר חידוש הקרבות נמשכו הגירושים ואף התרבו. האחרון שבהם, באשקלון, התבצע בשנת 1951. הגירוש הסתייע בכמה וכמה מקרים בהוצאה שרירותית להורג של מספר גברים בכפר. "למען האיזון" ראוי לציין כי במקרים בהם הערבים הצליחו להשתלט על יישובים יהודיים היו אירועים של טבח שהבולט בהם היה בגוש עציון. אחרי המלחמה הצליחה ישראל לדחות את הלחצים להחזרת הפליטים, ונסוגה גם מנכונות להחזיר כמאה אלף מהם. הרכוש של הערבים שעזבו\גורשו עבר לרשות האפוטרופוס של מדינת ישראל והבתים שלא נהרסו חולקו ליהודים על פי קריטריונים שונים ובהם הקרבה לממסד.
בניית הצבא והמדיניות כלפי מדינות ערב.
גם לאחר מלחמת העצמאות מדינת ישראל העניקה מקום חשוב לבניית הצבא. ראש הממשלה דוד בן גוריון שמר לעצמו את תיק הביטחון, ופעל לבנות צבא חזק שהיה מעורב גם במשימות אזרחיות לכאורה כמו חינוך (מורות חיילות, פנימיות צבאיות), והתיישבות (הנח"ל). צה"ל גם נבנה כך שיישען על כוח מילואים רחב. השאיפה היתה להיעזר בו כדי ליצור כאן עם מלוכד, לבנות כור היתוך שישלב את בני כל העדות.
חוקרים פונקציונליסטים מדגישים את היתרון שבעובדה שצה"ל מעורב במשימות אזרחיות ונשען על מילואים. החיילים של צבא מילואים הם בדרך כלל יותר מרוסנים, והמדינה חשופה פחות להפיכות צבאיות. לעומת זאת חוקרים מגישת הקונפליקט, טוענים כי הדגש של המדינה על צבא עלול להוביל למדיניות אגרסיבית יותר. בהקשר של שנות החמישים הם טוענים כי דיין כרמטכ"ל ופרס כמנכ"ל משרד הביטחון הובילו את הממשלה לקראת מלחמת סיני.
היחס לערביי ישראל לאחר המלחמה
לקראת הבחירות הראשונות בשנת 1949 הוחלט להעניק לפלסטינים שבשטח ישראל זכות הצבעה. במקביל גם הוחלט להמשיך את הממשל הצבאי שהוסר בהדרגה רק בשנות השישים.
הסוציולוגיה הפונקציונליסטית עוסקת רק מעט בגורלם של ערביי ישראל בעשורים הראשונים של המדינה. הדגש הוא על ההישגים שלהם בעשור השני, בעיקר בתחום החינוך. במישור התיאורטי הדגש הוא על שני מוטיבים מרכזיים. הראשון הוא קשיי המעבר של הערבים מחברה מסורתית לחברה מודרנית. השני הוא התייחסות לזהות המורכבת של הערבים כאזרחים במדינה יהודית. הממשל הצבאי מוצג על פי גישה זו כביטוי לאילוצי הביטחון של המדינה הצעירה. ביטול הממשל בשנות השישים מעיד לפי הסבר זה שישראל היא בבסיסה מדינה דמוקרטית, שסטתה מהמקובל רק בלית ברירה.
את מדיניות הפיקוח על הפלסטינים אזרחי ישראל תיאר הסוציולוג יאן לוסטיק בספרו "הערבים בישראל" באמצעות כמה מנגנונים: בידול ופיצול, יצירת תלות כלכלית, וקואופטציה, כלומר טיפוח מנהיגות ציתנית.
הבידול התבטא בהפרדה פיזית ומוסדית מהיהודים. ההפרדה הגיאוגרפית אפשרה להפלות אותם לרעה בהקצאות קרקע, מים, אישורי בנייה, ותקציבים. הענקת מעמד ממלכתי לארגונים יהודיים כמו הקרן הקיימת והסוכנות אפשרה להעניק ליהודים הטבות מיוחדות, כמו גם אי שיתופם של הפלסטינים בצבא.
הפיצול התבטא במאמץ להפריד ולחדד מחלוקות בין בדווים לכפריים, בין מוסלמים ונוצרים, בין דרוזים לשאר הערבים, וין חמולות בתוך כל כפר.הממשל הצבאי גם מנע תנועה חופשית בין הכפרים, כך שהגליל בלבד היה מחלוק לחמישים אזורים שהמעבר מאחד לשני היה כרוך באישור.
המאמץ להגביר את התלות הכלכלית של הערבים התבטא באופן החריף ביותר בתחום האדמות. המדינה התייחסה לאדמות המדינה, אדמות הנפקדים, ואדמות ההקדש המוסלמי (וואקף) כאדמות היהודים. בנוסף לכך הופקעו באמצעים שונים גם חצי מאדמות הערבים שנשארו בארץ . בתחום המים, מכסות הייצור וההטבות לתעשייה ולאזורי פיתוח, ההקצאה לערבים היתה אפסית. בתחום התעסוקה הערבים לא הורשו לעבוד במשק היהודי עד שנות השישים, כאשר המשק היהודי הגיע לתעסוקה מלאה. בתחום השלטון המקומי המענקים לרשויות הערביות היו כחמישית מאלה שניתנו ליהודים. בתחום הבנייה.תכניות המתאר בכפרים הערביים עוכבו, ואישורי בנייה ניתנו במשורה, כך שרוב הבנייה היתה בלתי חוקית והשלטון יכול היה להרוס את הבתים של מי שלא מצא חן בעיניו. למותר לציין שהמדינה לא בנתה עבור הציבור הערבי.
התלות והבידול הבטיחו את חולשת הערבים והקלו על השליטה עצמה שנעשתה בדרך של קואופטציה.השליטה בכפרים נעשתה בדרך כלל על ידי הבטחת סיוע והטבות לאחת החמולות בכפר תמורת שיתוף פעולה עם השלטונות. ההטבות התבטאו באישורי תנועה ועבודה ואישורי בנייה. שיתוף הפעולה התבטא בהצבעה נכונה ובמסירת אינפורמציה. למנהיגים צעירים פוטנציאליים שיכלו לארגן מחאה הוצעו משרות שונות בהסתדרות. הצייתנות של ה"מנהיגות" הערבית המקומית הגיעה לשיא כאשר בשנת 1963 הם הכריעו את הכף בהצבעה בכנסת נגד הסרת הממשל הצבאי.
טיעון נוסף שיש לקחת בחשבון בהקשר לעיצוב המדיניות כלפי הערבים הוא הטיעון שחולשתם שירתה את מפא"י. ראוי להזכיר כאן כי בין הנאבקים לביטולו היה מנחם בגין, מנהיג מפלגת "חירות".
ההתיישבות כמרכיב במאבק על קרקע
המדינה שקמה המשיכה להיות ציונית הן במובן עידוד העלייה, שיידון בהמשך, והן במובן ההתיישבות. הרצון לקבוע עובדות ולמנוע חזרה של הפליטים הערביים הוביל למאמץ אינטנסיבי ביותר להרחבת ההתיישבות. בין השנים 1948 ו-1958 הוקמו 386 יישובים חדשים, רובם מושבים (יותר ממאתיים) וקיבוצים (יותר ממאה). התמיכה בקיבוצים ובמושבים התבצעה באמצעות תקציבים, הפניית עולים וחיילי נח"ל. היא העניקה לתנועות ההתיישבות השפעה ניכרת על הפוליטיקה הישראלית. בני ההתיישבות היוו מרכיב מרכזי ביותר בצבא וביחידות המובחרות שלו באותן שנים. התנועות תמכו במאמצי ההתרחבות באותן שנים, ושתי המפלגות הבולטות שלהן, אחדות העבודה ומפ"ם, רובם התנגדו לנסיגה מסיני אחרי 1956.
