פרשנות ופירוש בראשית פרק כ"ב – עקדת יצחק

העובדה שכבר בהתחלה של בראשית פרק כ"ב המספר מדגיש שמדובר פה בעניין שמנסה את אברהם ("והאלוהים ניסה את אברהם") מטרתה לגרום לקורא להבין שאלוהים לא רוצה קורבן אדם. המושג "הנני" בעל משמעות רחבה יותר מ"הנה אני", אלא הוא מסמל התבטלות מוחלטת לקראת מה שייאמר לו – הנה אני מוכן ומזומן. אוורבך מדגיש דווקא את שתיקת המספר – מה שחסר בסיפור חזק יותר ממה שיש בסיפור. הלילה שבין ההתגלות האלוהית לבין הבוקר שבו אברהם צריך לצאת לעקוד את יצחק מלא רגשות. במקום להזכיר את הלילה הזה המספר מפרט על פעלתנות והכנות פיזיות; "ויחבוש את חמורו…וייקח את שני נעריו…ויבקע עצי עולה". כביכול, לפי אוורבך, המספר הגיע לגבולות המילים שלו – איך אפשר לבטא את תחושותיו של אברהם מול הדרישה מה' לעקוד את הבן שנולד לאחר 100 שנים? דווקא בהתאפקות המספר של הסיפור נוצר אפקט חזק מאוד.

איך ידע אברהם שהגיע למקום? המדרש מספר שההר היה קשור לענן, מה שמזכיר את הר סיני. כביכול, כנראה שאלוהים סימן לו.

הנאום הארוך ביותר שאברהם יישא בסיפור הוא מול הנערים (בראשית כ"ב, פסוק ה'). מדוע הם מוזכרים? אם אברהם משאיר אותם מאחור בשלב כלשהו למה בכלל צריך לדבר עליהם? בסוף הסיפור – הפעם הבאה שבה הם נזכרים – הוא שב אליהם וחוזר איתם הביתה. כמעט כאילו הם נהפכים להיות מסגרת לסיפור. תפקיד הנערים בסיפור של עקדת יצחק הוא דווקא לא להיות בסיפור, כלומר כל דבר שלשמו הם עולים על הבמה, הוא בשביל לרדת ממנה. כאילו כל קיומם הוא בעצם שלילת קיומם – לפעמים חלק מתפקיד הדמות בסיפור הוא להתחיל בשביל להפסיק. הנערים מייצגים את המציאות היומיומית, החולית, הרגילה, התנהלות העולם השוטף. כלומר, מעשה העקדה חורג מהמציאות, הוא הופך להיות מעין אי שהכל קורה בו באופנים אחרים. מוסר אחר, תיאולוגיה אחרת, עולם רגשי שאי אפשר לחדור אליו. כאשר אברהם חוזר אליהם בסוף, אנחנו בעצם חוזרים אל המציאות.

בראשית כ"ב, פסוק ז' – יצחק פוצה פה "אבי", ואברהם עונה לו גם ב"הנני" – המילה הופכת להיות מילה מנחה. הוא מביע מסירות טוטאלית גם לאלוהים וגם ליצחק. בסיפור שלפנינו שתי הנאמנויות האלה לא הולכות יחד מה שיוצר מתח בשלב זה.

לא קשה להבין את הדילמה ואת המצוקה הנפשית שנתקלים בה תחת תנאים כאלה. כמענה על השאלה "איה השה" אברהם נותן תשובה מעורפלת "אלוהים יראה לו את השה לעולה" – אלוהים יבחר לו את הקורבן. אם יצחק מבין את כוונתו הנסתרת של אביו אז יש משמעות דרמטית להמשך הפסוק – וילכו שניהם יחדיו. אם יצחק בכל זאת ממשיך ללכת איתו אפילו שהוא הבין את העתיד לבוא, סימן שגם הוא מתמסר לאלוהים לחלוטין.

אברהם מבצע הקרבה בשונה מהמסורת – לפי המסורת קודם מדליקים אש ואז עליה שמים את הקורבן. אברהם קודם שם את יצחק על גבי העצים, מחזיק את המאכלת בידו מבלי שהדליק את האש. כאן אנו רואים שאברהם כבר מאוד קרוב לשחוט את יצחק – הוא נמצא כבר בשלב מאוד סופי, אך כדי שאלוהים יוכל לעצור בעדו היה צורך בשינוי סדר ההקרבה. בבראשית כ"ב פסוק יא' – אברהם אומר "הנני" למלאך שעוצר בעדו. במתח הגדול שבין המסירות לאלוהים לבין המסירות לבן – גבר אלוהים.

שיום המקום מתעכב עד הקרבת האיל – מדוע, מה תפקיד האיל? שאלה נוספת היא מדוע הברכה באה רק לאחר ההקרבה ולא מיד לאחר שעצר המלאך את אברהם? למה קיים הפיצול הזה? הבעיה השלישית היא סיום הסיפור כאשר אברהם חוזר אל הנערים – איפה יצחק בזה? לפי מדרש חז"ל יצחק הגיע לגן עדן עד אשר רבקה הגיעה לשם והם התחתנו. נראה כי הכל סובב סביב האיל.

אפשר לחלק את הסיפור של עקדת יצחק בבראשית כ"ב לשני חלקים – החלק הראשון נגמר בהתגלות המלאך (פסוק יא'). בחלק הראשון אברהם נמצא ברצף של ההליכה להקרבה, ברגע שהמלאך מתגלה הסיפור מקבל תפנית ואז יש רגיעה קבועה. פסוק יא' מתחיל את החלק השני. ההוכחה לצדקת טענה זו היא שינוי שם אלוהים. בחצי הראשון הוא מכונה כאלוהים, השם הכללי, בחצי השני הוא מכונה בשם ההוויה. לא יכול להיות שמדובר בשני סופרים שונים כי ברור שזהו סיפור אחד רציף.

החצי הראשון של הסיפור בעל כותרת ברורה – הקרבת יצחק. החצי השני נוגע בהקרבת האיל (במקום יצחק). הסיפור לא רק רוצה לבשר לנו על מסירות הנפש של אברהם. הסיפור רוצה לספר משהו על הקרבת בנים – יש לה תחליף בהקרבת איל. חלק מהתרבויות הקדומות היו מקריבות את בניהן, רק השאלה אם באמת שחטו אותם או שעשו להם אקט סמלי. העובדה שאדם מאמין מוכן להקריב את בנו משמעותה הקרבה ואמונה. הסיפור מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו – מן העבר האחד יש דרישה מצד אברהם למסירות ונאמנות טוטאליות, אלא אלוהים מסתתר ומשחק את תפקידו של כל אל אחר. אבל לפני העקדה הוא פורץ בשם ההוויה – מוסרת המסיכה מעליו, פתאום מתברר שלא רק שה' לא רוצה הקרבת בנים – הוא גם מתעב את זה. במקום שאדם יצטרך להקריב את בנו, האיל משמש כתחליף. הרעיון בהקרבת בע"ח הוא למען תחליף קורבן אדם. לכן כל כך חשוב שהאיל יתייצב בהקבלה ליצחק. יצחק מוקרב בסוף בצורת איל. האיל הוא גם רכיב במרכז הסיפור – אברהם מקדש את המקום למען הקרבות בדורות הבאים, ושם יוקם גם בית המקדש.

הרעיון של פיצול ההתגלות הוא שאי אפשר שסוף הסיפור יהיה בהתגלות של המלאך. האיל הוא סוף הסיפור! בנוסף, כתשובה על השאלה מדוע יש התעלמות מיצחק כאשר אברהם חוזר אל נעריו היא שיצחק הוקרב דרך האיל.

הברכה הניתנת לאברהם בסיום סיפור עקדת יצחק – ריבוי זרע, נחלה, התפשטות הברכה לעבר כל אומות העולם. לא הובטח לאברהם שום דבר חדש. מה, אם כן, התחדש בכל זאת? לא מדובר בתוכן הברכה אלא בתוקף שלה – "בי נשבעתי". אברהם מעולם לא קיבל שבועה. השבועה משנה לגמרי את כל תוקף ההבטחה האלוהית. במושג הברית בבסיסו יש התחייבות דו צדדית. נכון שהברית המקראית מבוססת יותר על וסל ואדון, ועדיין בעצם בברית טמונה הנחה של הדדיות. אם אברהם וזרעו יפרו את הברית – זכותו של ה' לנתק את מערכת היחסים ולא להיות מחויב יותר לגבי שפע הברכות שהובטחו. במקרה של שבועה, מקראית וודאי כזו שנאמרת בשם ה', הרעיון הוא לכבול את הנשבע להתחייבות אותה לא יוכל לשבור. כלומר, אברהם מקבל את אותן ברכות כמו קודם, אך תוקפן כבר לא תוקף של ברית – ברכות מותנות – אלא מדובר בשבועה מבלי להתנותה.

לאברהם ההצדקה הרוחנית המשפטית והמוסרית לא להסכים לעקדה, זאת משום שהם כרתו ברית לפיה ייוולד לאברהם ילד. ברגע שאלוהים מבקש מאברהם לעקוד את בנו נראה כי אלוהים בעצם מפר את הברית. אברהם לא מסרב בגלל שמסירותו לאלוהים היא בלתי מותנית. לא משנה איך ה' יתנהג איתו, הוא ימשיך להיות נאמן לו, ובתור שכר אברהם מקבל את המידה המקבילה – השבועה האלוהית הבלתי מותנית.

ראו גם:

קורבן הבן הראשון של אברהם: עקדת ישמעאל

הדברים האלה: ספקות אברהם לפני הברית בין הבתרים והעקדה

–

הסיכום הקודם: בראשית פרק כ"א | הסיכום הבא: בראשית פרק כ"ג

חזרה אל: סיפורי האבות, סיפורי אברהם, ספר בראשית, סיכומים לבגרות בתנ"ך