אנתרופולוגיה של הדת: קליפורד גירץ כפונצקיונליסט

התפיסה של קליפורד גירץ של דת היא לא פשוטה, משני טעמים:
1. גישתו מורכבת מאוד ויש בה סתירות פנימיות.
2. גישתו משתנה ודינמית לאורך הזמן.
לכן, לא נדבר על הגישה של גירץ לדת אלא נדון על היבטים שונים במחשבה של גירץ לגבי דת. בעיקר נדבר על הפאזה האחרונה של העבודה של גירץ, כאשר הוא באופן מובהק מדבר מתוך הגישה הפרשנית. במאמר על הלוויה רואים שגירץ הוא עדיין לא פרשני, אלא מציג עמדה שהיא סוג של פונקציונליזם משוכלל.
המאמר באופן כללי מדבר על מקרה של מוות בכפר ביאווה, ועפ"י הנוהג במקום היו אמורים לקבור במהירות את מי שנהרג, מדובר היה בילד קטן. היה תהליך של הגירה מהכפר לעיר וקרתה תקלה בטקס הקבורה בגלל אי הבנות ואי הסכמות, מטעמים פוליטיים, תרבותיים וכו'. בסופו של דבר התקלה נפטרה. במקרה זה אנו רואים שגירץ מושפע מאוד מהפרספקטיבה הפונקציונאלית.

גירץ הפונקציונאלי

מה שהטריד אותו באותו מאמר, בתחילת דרכו, היה מהו המעמד האנליטי של התרבות?

באותה תקופה גירץ קיבל את התיזה הפונקציונאלית, שיש אבחנה שתי קטגוריות בסיסיות: חברה ותרבות. עפ"י המחקר הפונקציונאלי בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באותה תקופה, יש דיון נרחב לגבי הקשר בין חברה לתרבות. התפיסה הפונקציונאלית היא הדומיננטית וגירץ באופן בסיסי לא דוחה אותה. הטענה שגירץ לא מקבל היא שהתרבות היא שיקוף של המבנה החברתי.  טענה זו ביסודה היא מחשבה מדורקהיים– יש שלם שהוא תוצאה ישירה וברורה של ההתכנסות החברתית, שהיא הדבר האמיתי והממשי ואילו התרבות היא השתקפות שלה, של המבנה החברתי. כלומר, התרבות היא לא ממשית כמו החברה ובנוסף התרבות נגזרת של החברה. מה שמשפיע על מצב הדברים ועל קווי המתאר של התרבות זו החברה. התרבות פסיבית והחברה היא אקטיבית.
אלו שתי ההנחות שבמאמרו של גירץ על הלוויה הוא מבקש לערער עליהן ורוצה לתקן את הגישה הפונקציונאלית ולהפוך אותה ליותר משוכללת. לטענתו, אי אפשר להתייחס לתרבות כמו שהפונקציונליזם מתייחס אליה, משום שלתרבות יש כוח עצמאי משלה. הדוגמה שהביא במאמרו היא הלוויה שמשתבשת, שבעזרתה ביסס את טענתו התיאורטית. התקלה שהתרחשה באותה לוויה היא תוצאה של שינוי חברתי מהיר שלא גרר בעקבותיו שינוי במבנה התרבותי. לפי הפרספקטיבה הפונקציונאלית הקלסית, היינו אומרים שאם המבנה החברתי השתנה- התרבות חייבת להשתנות בהתאם. גירץ לקח מקרה שרואים בתוצאה מובהקת שהמקרה השתנה- מעבר מהכפר אל העיר, והמערכת ההסדרית הסמלית שמרכיבה את התרבות לא משתנה. אז יש לאנשים ציפיות מסוימות לאיך צריכה להיות לוויה לפי מערך סימלי שהיה בכפר, אולם לאנשים בעיר יש מוטיבציות ורצונות אחרים ולכן הכל קורס והאירוע משתבש.
על כן, לפי גירץ חייבים להתייחס למבנה התרבותי באופן עצמאי ולתת לו מעמד אנליטי משלו ולא להתייחס לתרבות רק כגרורה של המבנה החברתי. התרבות היא שחקן אקטיבי ממש כמו החברה לטענתו, היא עומדת בפניה עצמה ומשפיעה השפעה ממשית על האירועים. מבחינתו הדת היא אחד המרכיבים המרכזיים של המבנה התרבותי.

לסיכום, בתחילת דרכו גירץ קיבל את עצם קיומה של האבחנה בין תרבות לחברה ורוצה לתקן את התפיסה לגבי התרבות. כבר באותו מאמר אנו יכולים לראות את ניצני מחשבתו השונה, מעבר לרצון לתקן, מחשבה שלאט לאט מתפתחת אצל גירץ ומתגבשת ככל שהתקדם בעבודתו. גירץ לא רק ערער או שם סימן שאלה על מעמד התרבות, אלא המתודולוגיה המחשבתית שלו היא יחסית חדשה, משום שלקח מקרה של תקלה- הלוויה שלא עובדת והתפיסה הפונקציונאלית הקלאסית אומרת שדברים מסתדרים ושיש סדר חברתי. כאשר יש אירועים שלא מתאימים לסדר החברתי, זה עבור הפונקציונליסטית מעין "רעש".
גירץ מבחינת צורת המחשבה שלו אומר שזהו מקרה אחד יחיד, אבל למרות שמדובר במקרה חריג שלא מאפיין את האירועים כל הזמן, בכל זאת יכול ללמוד מתוך התקלה הזו. לכן הוא אומר שהוא לא חייב לקחת מקרים שבהכרח מצדיקים את הסדר החברתי וממילא הוא כחוקר- כאשר הוא מתייחס למקרים של סטייה, הוא לא באופן אוטומטי מאשר את הסדר החברתי. הוא היה מודע לקשר בין המעשה המחקרי לפוליטיקה של המחקר.
הסבר: התפיסה הפונקציונאלית היא חלק מחשיבה יותר כללית במדעי החברה שהיא חשיבה פוזיטיביסטית ומדברת על העולם החברתי כישות ממשית שיש לנו כלים אמפיריים לבדוק אותם באופן אובייקטיבי.
מה שקורה שם כשאני בודק לא קשור אליי, אני לא משפיע באופן מהותי על מהות המחקר. התפיסה הפוזיטיביסטית מניחה שהמעשה המחקרי הוא איננו פוליטי, ולא מצדיק איזשהו סדר חברתי.
למשל, הדיכוטומיות עפ"י לוי שטראוס: זכר מול נקבה- אלו קטגוריות אובייקטיביות לפיו, זו המציאות במבנה העומק וכאנתרופולוג הוא מתאר את המציאות הזו. אם מגיעים עם עמדה חשדנית שבמעשה המחקרי יש פוליטיקה ויש עבודה של כינון המציאות, כלומר מצדיקים את הסדר החברתי ביצירת הקטגוריות הנ"ל,
אולם הוא לאו דווקא הסדר היחידי האפשרי.

גירץ לקח מקרה של תקלה, חוסר סדר בעיני החברה אותה הוא חוקר. הוא בחן מקרה שבתגובה כל האנשים במקום היו שואלים אותו למה הוא לוקח דווקא מקרה מיוחד. גירץ היה עונה כך:
ראשית, כל מקרה הוא מיוחד ואין מקרה טיפוסי, הוא רק בדמיון שלנו- הטיפוס האידיאלי במונחים של וובר לא קיים במציאות. גירץ היה אומר שזהו אולי מקרה סוטה, אך לא שונה ממקרים שונים ורבים, שגם הם סוטים.
שנית, גירץ היה אומר- נניח שיש משמעות למודל האידיאלי ונניח שהוא כתוב בהלכות איך צריכה לוויה להתקיים וזהו הסטנדרט-אם הלוויה באמת היתה שונה מההלכה, גירץ היה אומר שני דברים:
א. ההלכה הכתובה איננה הלכה אוניברסאלית אלא תוצאה של מקום מסויים. במקומות אחרים אנשים שמזהים את עצמם עם אותה דת בדיוק לא בהכרח ממלאים אותן פרקטיקות. אנו מכירים את זה בצורה מוחשית, למשל עם האתיופים שמגיעים לישראל, שבצורה הקיצונית ביותר מתבקשים להתגייר. בספר "עיונים באיסלם" גירץ אומר שנכון שאפשר לדבר על איסלם, אך בכל מקום ומקום הוא שונה. גירץ בספר לוקח את שתי הקצוות של הפריסה הגיאוגרפית של האיסלם- ממרוקו במערב ועד אינדונזיה במזרח.
בשני המקומות מדובר לכאורה מדובר בדת אחת, אבל בצורה מטפורית הוא אומר שלמרות שיש הנחה אחת- למשל ההנחה ששני ערבים שגרים במזרח ובמערב משתחווים לעבר מכה- כל אחד משתחווה בכיוון אחר, וזה תוצאה של המקום. התרבות הספציפית שבה אתה חי משפיע במידה ניכרת על האופן שבו אתה מבין את הדת שלך ואין דת אחת קנונית שיש ממנה סטייה. כולן מתייחסות לקוראן, אבל  ההבנה של כל אחת יכולה להיות שונה בין מקום למקום, כך גם הפרקטיקה שלו. המאמץ לעשות סטנדרטיזציה של דת הוא מהלך פוליטי.
ב. בנוסף, גירץ היה אומר שהוא מקבל את זה שבכל קנה מידה שהוא הלוויה היתה חריגה, אבל לפעמים דרך החריג אני יכול להבין על הסטנדרט. הוא יכול ללכת ולהתבונן על השונה שלא נענה לציווים הנורמטיביים של דת מסוימת ודרכו ללמוד בצורה טובה יותר על מהו הסטנדרט. בזמן תקלה הוא יכול לראות טוב יותר איך המנגנון אמור לעבוד כי אנשים יבינו שככה זה היה צריך להיות, אך זה לא קרה. כל עוד הדברים "חלקים" כחוקר קשה לו לראות מה הכללים של הדברים המובנים מאליהם. רק כשיש תקלה נחשפות הציפיות של איך זה היה אמור להיות. לכן גם מהבחינה הזו, כשגירץ לוקח מקרה של סטייה הוא אומר שלמרות שזה "לא מיייצג כלום" הוא יכול ללמוד הרבה על העקרונות של ההתנהגות המצופה.

מתוך: אנתרופולוגיה של הדת