סיכום: פרויד – התרבות והדת: פרקים ג'-ו

סיכום: פרויד – התרבות והדת: פרקים ג'-ו' 

מתוך: אנתרופולוגיה של הדת 

פרק ג': נושא: במה טמון ערכם המיוחד של הדימויים הדתיים?

לדעת פרויד בספרו התרבות והדת השאיפה לבטל תרבות היא כפוית טובה ונובעת מקוצר ראייה. אם כל מגבלת התרבות תוסרנה אנשים ירמסו זה את זה.
לתרבות שני תפקידים מרכזיים:
1. הגנה על האדם מפני איתני הטבע.
2. ארגון יחסי בני האדם בינם לבין עצמם והגנה מפגעי החברה האנושית.
איתני הטבע לועגים לכל נסיון אנושי לרסנם, למשל, רעש אדמה הורס את כל מה שהאדם בנה, או המוות, שלא ניתן להימנע ממנו. הטבע מטיח בפנינו את חוסר הישע, האדם שוכח את הקשיים שבתרבות ומתגייס כולו למשימה של לשמור על המשותף למין האנושי כנגד כוחותיו האיתנים של הטבע.(ראה לעניין זה את חיבורם אדורנו והורקהיימר – "נאורות כהונאת המונים")

כיצד האדם נערך להגנה מפני כוחות הטבע ומפני הגורל שמאיים עליו ועל זולתו?

ע"י האנשת הטבע. לאדם אין גישה לכוחות הגורל העל אנושי והם תמיד יישארו זרים לו. כאשר באיתני הטבע משתוללים דחפים כמו בנפש האדם והמוות איננו מתרחש מאליו אלא מהווה מעשה אלים של רצון זדוני, או כאשר אדם מוקף בטבע יצורים דומים לאלה שבחברה עצמה, אפשר "להרגיש בבית" ולעבד את החרדה חסרת הפשר בתוך הנפש. אז האדם לא חש עוד כחסר ישע אלא חש הקלה. גם בתור פעוט חש האדם בחוסר אונים ובפחד מהוריו ובמיוחד מאביו, אבל חסותו של האב היא זו שהעניקה לו ביטחון כנגד הסכנות שהכיר אז. (ראה לעניין זה את מאמרו של לוי-שטארוס "הטוטמיזם היום" וכן את הגותו של דורקהיים)

באותה צורה, אדם לא הופך בפשטות את כוחות הטבע לבני מינו, בהם היה נוהג כשווים לו, אלא הוא הופך אותם לדמות אב, לאלים ובכך הולך בדפוס התנהגות הטבוע בו עוד מימי הילדות והולך אחר דמות מופת פילוגנטית (של התפתחות המינים בטבע).
תפקידי האלים על פי פרויד:

1. לרסן את אימות הטבע.
2. לגרום לאדם להשלים עם גורלו האכזר (ובמיוחד המוות).
3. לפצות על הסבל והתסכול שחיי התרבות המשותפים כופים עליו (התסביך האדיפלי)

הדגש בין שלושת התפקידים האלו הוא דינמי ומשתנה. כך למשל, בהקשר לתפקיד הראשון- האלים מתערבים רק בחלק מתופעות הטבע וכשזה קורה זה נחשב ל"נס". בהקשר לתפקיד השני- יש אובדן עצות אל מול הגורל. בהקשר לתפקיד השלישי- האלים נדרשים מעתה לתקן את פגמיה ונזקיה של התרבות, לפצות על הייסורים שבני אדם גורמים זה לזה, להשגיח על קיום מצוות התרבות. בני אדם מייחסים למצוות אלו מוצא אלוהי ועל כן הן מורמות אל מעל לחברה האנושית ומוחלות על הטבע ועל כל המתרחש בעולם. כך מתהווה אוצר של דימויים, שנולד מתוך הצורך להקל על האדם לשאת את חוסר הישע שלו. כאמור, התרבות מספקת הגנה מסכנות הטבע והגורל ומפגעי החברה האנושית עצמה. כשמצרפים את שני אלה מתקבלת האמונה כי חיי העולם הזה משמשים מטרה נעלה יותר, שמשמעותה הבאת המהות האנושית לכלל שלמות. הנפש שנפרדה מהגוף במהלך הזמנים היא תכליתה ומושאה של ההאצלה והשגבה זו. אפילו המוות הוא ראשית של קיום מסוג חדש, בדרך להתפתחות גבוהה יותר. התבונה הנשגבת מכוונת את ההתפתחות הזו, הטוב המתבטא בה והצדק- אלו הן תכונותיהן של הישויות האלוהיות שבראו אותנו ואת העולם כולו. העם הראשון שריכז בידיו את כל התכונות האלוהיות לאל יחיד התגאה בצעד זה של קידמה. הוא חשף את הגרעין האבהי שהיה חבוי מאז ומתמיד בכל דמות אלוהית- היחס אל האל היחיד יכול לזכות שוב באותה לבביות ועוצמה שביחסי בן לאב. הבן עושה הרבה למען אביו ומבקש תמורה: להיות בנו יחידו והאהוב, מה שמשול ללהיות העם הנבחר.הדימויים הדתיים במובן הרחב ביותר של המושג נחשבים לנכס היקר ביותר של התרבות. בני אדם סבורים שלא היו מסוגלים לשאת בנטל החיים לולא העניקו לדימויים הללו את הערך הראוי להם.

פרק ד': נושא: מה ערכם האמיתי של הדימויים האלו?

בפרק זה  פרויד מנהל דו שיח דמיוני עם מתנגד דמיוני לו (כדי להימנע ממונולוג) לגבי מספר נקודות:

1. טענת המתנגד: פרויד טוען שהתרבות מיוצרת דימויים דתיים ומעמידה מאותם לרשות החברים בה. לטענת המתנגד זה לא מובן מאליו.
   התשובה של פרויד: פרויד ניסה להראות שני דברים: 1. שהדימויים הדתיים נבעו מאותו מצורך שממנו באו כל הישגי התרבות האחרים, כלומר מן ההכרח להתגונן מעוצמתו של הטבע.
   2. שהדימויים הדתיים נבעו מהדחף לתקן את פגמיה של התרבות.
2. טענת המתנגד: פרויד הניח שייחוס תכונות אנושיות לטבע נובע מהצורך לשים קץ לחוסר הישע מול כוחות הטבע המבעיתים, מן הצורך שבו ליצור זיקה אליהם ולהשפיע עליהם. אבל זה נראה למתנגד כמניע מיותר משום שלאדם הפרימיטיבי אין ברירה והוא איננו יכול לבחור בדרך מחשבה אחרת. התשובה של פרויד: הדבר לא תמוה כ"כ, פרויד לא מקבל את ההנחה שלמחשבה האנושית אין מניעים מעשיים ושהיא ביטוי לתשוקת דעת. פרויד אומר שהאדם הולך אחר דפוס הטבוע בו מינקות של הענקת תכונות אנושיות לטבע.
3. טענת המתנגד: פרויד דן במוצאה של הדת בספר "טוטם וטאבו" אבל שם הדברים נראים אחרת לגמרי: הכל סובב סביב היחסים בין הבן לאב. ב"התרבות והדת" פרויד תולה בחוסר ישע אנושי את כל מה שייחס בעבר לתסביך האב.
   התשובה של פרויד: ב"טוטם וטאבו" הוא לא התכוון להסביר את דרך התהוות הדתות אלא רק את זה של הטוטמיזם (עבודת האלילים).  הטוטמיזם מקיים זיקה פנימית אל דתות האלים המאוחרות. למשל, בע"ח שסגדו אליו בטוטמיזם התגלגל להיות חיות קודש אצל האלים. ב"טוטם וטאבו" לא התייחס פרויד לשאלה מדוע לא הסתפק האדם לאורך ימים בדמות בע"ח כאל ומדוע המיר אותה בדמות אנושית, אלא התייחס רק לבידודו של הקטע שבו הפסיכואנליזה יכולה מלתרום לפתרון בעיית הדת. במאמר הנוכחי פרויד אומר שהוא איננו סותר את דבריו ב"טוטם וטאבו", אלא מוסיף את ההקשר. ההקשר הוא היחס בין חוסר הישע של הילד לבין המשכו אצל המבוגר וכך מתאמתת הסברה הפסיכואנליטית בדבר תרומתם של מניעים מחיי הינקות להתהוות הדת.

  ישנם יחסי דו ערכיות ביחסים אל האב שטבועים עמוק בכל הדתות, כפי שהסביר ב"טוטם וטאבו". כאשר המתבגר מבחין שנגזר עליו להישאר תמיד כילד וכי לעולם לא יתקיים בלי הגנה מכוחות על זרים, מעניק הוא לאלה את תווי דמותו של האב ובורא לו את האלים בהם הוא מפקיד את הגנתו. טעמה של ההשתוקקות לאב זהה לצורך בהגנה.

פרק ה: נושא: מה המשמעות הפסיכולוגית של הדימויים הדתיים ובתורת מה עלינו לסווגם?
"אלו הם כללים ועיקרים, היגדים שעניינם עובדות ויחסים במציאות החיצונית (או הפנימית) המביאים לידיעתך דבר מה שאין אתה יודע אותו מניסיונך, ולמרות זאת אתה אמור להאמין בו. כיוון שהם מתיימרים למסור מידע על מה שבעינינו הוא החשוב והמעניין ביותר בחיים, הם זוכים להערכה גבוהה במיוחד. מה שאיננו יודע עליהם דבר הרי הוא בור גמור, ומי שצירף אותם לידע שלו, רשאי לראות עצמו כמי שהועשר מאוד".
כאשר אנו שואלים את עצמנו על מה מסתמכים בעיקרי הדת מתקבלות שלוש תשובות:

1. ראויים הם שיאמינו בהם משום שכבר אבות אבותינו האמינו בהם.
2. יש הוכחות מימי קדם.
3. חטא הוא לפקפק באמיתותם- לא רואים בעין יפה העלאת שאלות לגביהם. יש חששות מפני ביצוע חטא. פרויד אומר שהטעם לחששות הוא העובדה שהחברה מבינה עד כמה רעוע הבסיס לזכויות אותן העניקה לתורת הדת שלה, והפחד שהבסיס הרעוע יתגלה. על כן לא מערערים עליו, אחרת לא היתה לחברה בעיה לשכנע את מי שרוצה בכך.

לפי הפירוש של הנקודה השלישית, פרויד ניגש לבחון את שתי התשובות הקודמות מתוך חשד שלא קל להפיגו. אבות אבותינו היו הרבה יותר נבערים מאיתנו והאמינו בדברים שהיום אי אפשר שיתקבלו על דעתנו וכך מתעורר בליבנו החשש שגם התורות הדתיות שייכות לסוג זה. יש הוכחות בכתבים שבעצמם נושאים את כל המאפיינים של אי אמינות. יש בהם סתירות, סילופים וכיו"ב.

מה המסקנה? המהימנות של המורשת של המקורות התרבותיים שהיתה אמורה להיות בעלת החשיבות הרבה ביותר עבורנו היא בעצם רעועה. אין ראיות מספיקות, ועל סמך חוסר ראיות שכזה היינו אמורים לא להסכים לקבל שום עובדה. זו למעשה בעייה פסיכולוגית מעניינת לדעת פרויד.

הספקות היו מאז ומעולם, גם בקרב אבות אבותינו, אבל הם לא בוטאו באופן גלוי מעולם. אנשים מאז ומתמיד מתייסרים מאותן הספקות לגבי אמיתותה של הדת.

אם אמנם מקור כל הראיות למהימנותם של היגדי הדת בעבר, הרי מתקבל על הדעת לבדוק אם אין גם בהווה, שמוטב לשפוט על פיו, כדי לספק לנו ראיות שכאלו. כאן מקומם של מעשי הספיריטיסטים (פרויד לא בדיוק מסביר מי אלו וגם לא ויקיפדיה..), המשוכנעים בהשארת הנפש של היחיד ומבקשים להוכיח לנו את העיקר האחד הזה מעבר לכל ספק. הם אמנם לא מצליחים להפריך את הטענה שההופעות וההתבטאויות של רוחות המתים שלהם אינן אלא פרי פעילות נפשית שלהם עצמם. הם העלו באוב את רוחותיהם של גדולי האישים, של הוגי הדעות הדגולים ביותר, אבל כל ההתבטאויות והידיעות שהצילו מפיהם היו כה תפלות, משמימות וריקות מתוכן, שלא ניתן ללמוד מהם שום דבר ראוי לאמון, מלבד כושרן של הרוחות להתאים עצמן לחוג האנשים המעלה אותן באוב.

שני ניסיונות שנעשו מתוך מאמץ עצום להתעלם מן הבעיה:

1. נסיון בוטה מטבעו ועתיק יומין- CREDO QUIA ABSURDUM- פירוש מילולי: אני מאמין משום שזה מנוגד להגיון. זהו נסיון של אחד מאבות הכנסייה. פירושו של דבר הוא שתביעות התבונה אינן חלות על התורות הדתיות, שכן הן נעלות על התבונה ואת אמיתותן יש לחוש מבפנים, ללא צורך להבינן.
2. הפילוסופיה של ה"כאילו" – ALS OB- נטען כי בפעילות המחשבתית שלנו יש שפע של הנחות שאנו יודעים שהן נטולות כל בסיס, נהוג לכנותן פיקציות, אך אנו צריכים לנהוג "כאילו" האמנו בבדיונות אלו. הדבר חל על התורות הדתיות, בשל חשיבותן שאין דומה לה לקיום החברה האנושית.

לדעת פרויד, אפשר לצפות שבקרוב יתייחסו בני האדם אל האגדות הדתיות באופן דומה, על אף המלצת פילוסופי ה"כאילו".

פרק ו': נושאים: 1. מהו מוצאם הנפשיים של הדימויים הדתיים?

דימויים אלו אינם הצטברות של נסיון או תוצאות סופיות של חשיבה, אלא אשליות, מילוי המשאלות העתיקות, העזות והדוחקת ביותר של האנושות. סוד כוחם של הדימויים טמון בכוחן של המשאלות הללו. ראינו שחוסר הישע הילדותי הוליד את הצורך בהגנה באמצעות אהבה, אותה סיפק האב וראינו כי ההכרה שחוסר הישע נמשך כל החיים הביאה לדבקות בקיומו של אב חזק הרבה יותר- אלוהים. ההשגחה האלוהית מפיגה את פחדו של האדם מפני סכנות החיים. כינון סדרי עולם מוסריים מבטיח את מילוי תביעות הצדק, אשר לא מולאו בתרבות האנושית לעיתים כה קרובות, והארכת הקיום הארצי באמצעות חיים עתידיים יוצרת מסגרת של זמן ומרחב שבה אמורה להתרחש הגשמת משאלות מזו.
על יסוד ההנחות של המערכת הזו מתפתחות תשובות לשאלות בדבר חידת הקיום האנושי, למשל כיצד נברא העולם.

2. אשליה:פרויד טוען שאשליה לא זהה לטעות ואף איננה בהכרח טעות. אופייני לאשליה שהיא תולדה של משאלות אנושיות. האשליה איננה בהכרח בלתי נכונה, או סותרת את המציאות. אנו מכנים אמונה בשם אשליה כאשר יסוד מילוי משאלה הוא המכריע בה, בהתעלם מיחסה למציאות, ממש כשם שהאשליה עצמה מוותרת על הוכחת אמיתותה.

3. התורות הדתיות: התורות הדתיות הן בגדר אשליות שאינן ניתנות להוכחה ואין לאלץ איש לראות בהן אמת ולהאמין בהן.  במרביתן לא ניתן לשפוט את ערך הממשות שלהם, כשם שלא ניתן להפריכן. המדע לא מסוגל לספק תשובות לכל השאלות, אך המדע הוא הדרך היחידה שעשויה להוביל להכרת המציאות שמחוץ לנו.
פרויד לא התכוון לנקוט עמדה לגבי מידת האמת שבתורות הדתיות. הוא מסתפק בכך שהן אשליות מבחינה פסיכולוגית.