סיכום: התרבות והדת \ זיגמונד פרויד
מתוך: אנתרופולוגיה של הדת : פרויד על הדת
"הטתרבות והדת"/ פרויד
בתחילת המאמר "התרבות והדת" פרויד מתייחס לתגובה שקיבל מחבר לגבי המאמר "עתידה של אשליה", המתייחס לדת כאשליה, כאשר התגובה היתה שהוא חולק על כך שפרויד לא העריך נכון את מקורה האמיתי של הרליגיוזיות, שהוא מכנה אותה תחושת הנצח, או "רגש אוקייני".לפי חברו של פרויד, רגש זה הוא עובדה סובייקטיבית ולא אמונה, הוא איננו כרוך בהבטחה לחיי נצח, אבל הוא המקור של האנרגיה הדתית המנוצלת בדתות השונות, אשר תיעלו אותה לערוצים מיוחדים וכך מיצו אותה. אדם יכול לראות את עצמו כדתי על סמך הרגש האוקייני בלבד, אפילו אם הוא דוחה כל אמונה וכל אשליה.
פרויד מפרש את ה"רגש האוקייני" כקשר בלתי ניתן לניתוק של האדם לעולם החיצוני לו (דורקהיים כינה זאת בשם "העקרון הטוטמי"). פרויד רוצה לבדוק האם הפירוש של חברו הוא נכון והאם חובה לראותו כיסודם של כל הצרכים הדתיים.
עפ"י פרויד, הרעיון לפיו בני אדם קולטים את זיקתם לסביבה באמצעות רגש בלתי אמצעי שמכוון לכך מלכתחילה הוא חריג ונשמע לו מוזר, ולכן הוא מציע לבחון את מוצאו מבחינה פסיכואנליטית.
על פי רוב אנו בטוחים בהרגשה האישית שלנו- הרגשת האני שלנו. אולם, המחקר הפסיכואנליטי גילה לנו שזו מראית עין מטעה ולמעשה האני פועל על פי הלא מודע- "איד"/ "סתמי". לעומת זאת, כלפי חוץ נראה שהאני שומר על קווי גבול ברורים. יש מצב אחד שאיננו רגיל ובו האני לא מקיים את הגבולות הברורים והוא התאהבות, בה אין גבול בין האני למושא האהבה. בנוסף יש גם מצבים שבהם הגבול בין האני והעולם החיצוני איננו ברור.
המסקנה: אפילו תחושת האני יכולה להיפגע מהפרעות ולכן גבולות האני אינם יציבים וקבועים.
בשלבי החיים הראשונים בגיל הינקות התינוק עדיין לא מפריד את האני שלו מן העולם החיצוני, אלא לומד לעשות זאת בהדרגה, בתגובה לגירויים שונים. התינוק לא מבין בהתחלה שאיברי גופו מופרדים מהשדיים של אימו, מהם הוא יונק, שחומקים ממנו כל פעם וחוזרים רק באמצעות בכי. זו הפעולה הראשונה שהתינוק מנסה להבין- מול האני "אובייקט" שנמצא בחוץ ומופיע רק על ידי פעולה מיוחדת.
עוד פעולה שדוחפת להינתקות האני מהגירויים ולהכרה בקיומו של החוץ היא על ידי תחושת הכאב. נוצרת נטייה לסלק מן האני את כל מה שעשוי להוות מקור לאי נעימות ולכאב ואת זה עושים על ידי הנסיון.
עצם הלמידה שהאני הפנימי מופרד מהחיצוני היא הצעד הראשון למימושו של עקרון המציאות, שנועד לשלוט בהמשך ההתפתחות של האדם. האני במקורו מכיל את הכל, מאוחר יותר הוא מפריד מעצמו את העולם החיצוני. פרויד אומר שמותר להניח שתחושת האני הראשונית נשמרה באיזושהי צורה בחיי הנפש של בני אדם בוגרים יותר, ומתקיימת לצד האני של הבגרות ומקבילה לה. הוא שואל האם אנו רשאים להניח בדבר הישרדותו של הראשוני לצד המאוחר שנוצר ממנו ומביא דוגמה מעולם החי, בו תופעה זו אינו נראית מוזרה- אנו מאמינים כי המינים המפותחים נוצרו מהפשוטים, אולם, גם היום אנו עדים לשרידים מהמינים הפשוטים, מה שמעיד שהם לא עברו מן העולם (למשל, תנינים הם שריד שכזה). בתחום הנפש, לעומת זאת, השתמרות הפרימיטיבי לצד תוצר השינוי שצמח ממנו היא תופעה שכיחה ותוצאה של התפתחות מפוצלת: חלק של דחפים ללא שינוי וחלק שחלה בו התפתחות. פרויד מביא לדוגמה את העבר של העיר רומא, שכל פעם נחרבה מחדש וקמו עליה מקומות חדשים ואילו הקודמים לא נראו עוד, ומקביל את זה לנפש האדם ולטענה שהאני הראשוני נשמר באדם. פרויד טוען בעזרת דוגמה זו שאנו רחוקים מהיכולת לתפוס את המאפיינים המיוחדים של חיי הנפש באמצעות משהו חזותי. פרויד מביא דוגמה נוספת ומשווה את הנפש לגוף של בע"ח- וגם כאן מראה שבשום מקרה לא נשתמרו בגוף שלבי התפתחות מוקדמים אלא הם נטמעו במאוחרים יותר. המסקנה שלו משתי הדוגמאות הנ"ל היא שרק בנפש אפשרית השתמרות כזו של כל השלבים המקדימים לצד הצורה הסופית וכי אין בידינו להמחיש לעצמנו תופעה זו ע"י הבאת דוגמאות מהעולם (רומא, גוף בע"ח).
הטענה המרכזית במאמר "התרבות והדת": העבר עשוי להשתמר בחיי הנפש. אין הוא חייב להיכחד בהכרח.
אם מוכנים להכיר בכך שאצל בני אדם רבים קיים "רגש אוקייני" ומייחסים אותו לשלב מוקדם של תחושת האני- מתעוררת שאלה נוספת- מה זכותו של רגש זה להיחשב למקור הצרכים הדתיים? לפי פרויד, הרגשת חוסר הישע בינקות לאו דווקא מהווה בסיס לשורשי העמדה הדתית.
ראו גם:
