כלכלת ישראל בשנים 1954-1964
מתוך: כלכלת ישראל – סיכומים
1954-1964
בשנות החמישים האינפלציה בכלכלת ישראל עולה ל-56% ולאחר מכן יורדת ל-4%.
החשוב ביותר בתקופה זו הינו הפיתוח התעשייתי. המטרה הייתה להגיע לכך ש-25% מהתוצר יהיה כתוצאה מחקלאות (הצרכים באותה תקופה היו חקלאים וכן היה מדובר באידיאליסטיות).
ב-54 החלו להבין כי חקלאות אינה העתיד ושמו דגש על פיתוח תעשייתי- הקמת תשתית בפריפריות ויצירת עיירות פיתוח- המדינה מחליטה לבצע פיזור אוכלוסין גדול מאוד. שולחים את העולים החדשים לעיירות הפיתוח: ירוחם, אופקים, נתיבות, שלומי, קריית שמונה.
הרעיון היה ליצור שילוב בין ותיקים לחדשים, אך הממשלה לא הצליחה להוציא את התוכנית אל הפועל. מעט ותיקים הגיעו לגור בעיירות אלו וחלקם אף עזבו. נוצר מצב בו רוב האוכלוסייה בעיירות אלו הייתה מורכבת מעולים חדשים.
נבנו מפעלים רבים בעיירות הפיתוח על מנת ליצור מקומות תעסוקה לאותם עולים, הוצעו לתעשיינים הטבות רבות על מנת שיבנו מפעלים בעיירות הפיתוח.
בנוסף, פנה בן גוריון לקיבוצים רבים וביקש מהם להעסיק עובדים שכירים מעיירות הפיתוח (בניגוד לראיית העולם הקיבוצית), כל זאת על מנת שיהיו לתושבי עיירות הפיתוח מקומות תעסוקה. בשנת 1960 המשק מגיע לתעסוקה מלאה.
בשנת 1960 מתחילה להיווצר אינפלציה, עד לאותה תקופה קביעת השכר הייתה מופקדת בידי הממשלה וההסתדרות כאשר הפחד היה כי השכר יהיה גבוה מדי, ויצור אינפלציה (נוצרו סכסוכי עבודה).
*האינפלציה בארץ הייתה יחסית נמוכה, אך גבוהה בכ-2% מהאינפלציה העולמית.
באותה תקופה בארץ הונהג משטר של שער חליפין קבוע. הממשלה ביצעה פיחות והיה שוני בין האינפלציות (מקומית ועולמית), אירעה שחיקה בשערי החליפין.
הממשלה אמנם ביצעה פיחות אך היות והייתה בתעסוקה מלאה היה צורך לבצע יחד עם הפיחות צמצומים. הממשלה ניסתה לצמצם בתחום הוצאות השכר, אך המהלך לא הצליח- הממשלה צמצמה בתחומים נוספים, מה שהביא להקטנת הביקוש המצרפי ולכניסת המשק למיתון.
המשק הישראלי בעקבות זאת נכנס למיתון הגדול בתולדותיו, מיתון אשר נפתר במלחמת ששת הימים.
בשנות החמישים נוצרה בעיה קשה מבחינת המט"ח בארץ- מה שהקשה על ייבוא וייצוא. בן גוריון הסכים לפיוס עם גרמניה, זאת תמורת סכום כסף רב אשר ניתן למדינת ישראל. הסכם זה נקרא "הסכם השילומים", כאשר התשלומים נקבעו ל-12 שנה. התשלומים נסתיימו בשנת 1964 ועל מנת לשמר איזון בשוק המט"ח ישראל הייתה צריכה להגביר את הייצוא.
מאפיינים של התקופה:
1.צמיחה פריון ותעסוקה:
א. עלייה גדולה ושיעור ריבוי גבוה.
ב. צמיחה מהירה- כאמור- עבודות יזומות, הקמת מפעלים.
ג. עלייה גדולה בתוצר לנפש לשנה (5%).
ד. תעסוקה מלאה
היעד המרכזי של הממשלה הינו תעסוקה מלאה. הממשלה אינה מסתכלת במונחים של יעילות או במונחים כלכליים. המניע המרכזי שלה היה סיפוק עבודה לכולם.
הממשלה בתקופה זו משתמשת באמצעים מאקרו כלכליים (הגדלת הביקוש המצרפי), וכן באמצעים מיקרו כלכליים- באמצעות איתור מקומות בהם אין מפעלים ובניית מפעלים בהם. כמו כן מתן הטבות לתעשיינים תוך עידוד להעסקת עוד ועוד ידיים עובדות (בעצם התערבות במיקרו כלכלה).
המפעלים בחלקם היו בשליטה ממשלתית, בחלקם ברשות ההסתדרות וחלקם בבעלות תעשיינים פרטיים כאשר הממשלה מבטיחה להם כי תהיה מעורבת.
ה.עלייה גדולה בפריון- הפריון הכולל עולה בין 4%-5% (מקדם טכנולוגי-A). כמו כן עולה הפריון לעובד ובעקבותיו התוצר.
ו.משקל גבוה של השקעות- רוב ההשקעות בהחזקה ממשלתית. ריבוי האוכלוסייה מחייב השקעות רבות. באותה תקופה שיעור חיסכון גבוה מאוד.
הממשלה עודדה חיסכון פרטי ע"י מתן הטבות לחוסכים בטווח ארוך (פנסיות, קופות גמל וכ"ו).
2.מעורבות ממשלתית גבוהה, לא תקציבית, כי אם אדמיניסטרטיבית
הוצאות הממשלה בשנות ה-50 וה-60 היו כ-25% מהתוצר. הוצאות ממשלה מאוד נמוכות ובד בבד מיסים נמוכים כאשר בסך הכל היה עודף (מיסים היו גדולים מהוצאות ממשלתיות). בשנות ה-50 ועד ששת הימים הוצאות הביטחון היו יחסית נמוכות (מלבד מבצע קדש ב-1956). מרוץ החימוש במזרח התיכון בשנות ה-50 היה על אש קטנה.
הייתה באותה תקופה הסתמכות גדולה על הממשלה. הממשלה קיבלה החלטות ללא שקיפות, לפי גופו של עניין. הממשלה הייתה סוציאליסטית (הלך הרוח הסוציאליסטי רווח מאוד בעולם באותה תקופה). מערכת המיסוי הייתה מאוד מסובכת. הממשלה שאפה לשוויוניות ופעלה ע"פ מדרגות מס, כאשר הגבוהה שבהן הגיעה ל-80%.
הובן כי במיסים גבוהים מאוד, כלכלה לא יכולה לתפקיד (מוציא לאנשים את המוטיבציה לעבוד). בעקבות כך, ניתנו פטורים וכן הוכרו הוצאות רבות על מנת לשמר את אותם עובדים. באופן זה נוצר מצב בו ההכנסה החייבת של אותם עובדים ירדה מאוד. שיעורי המס אומנם היו גבוהים, אך המס הישיר שנגבה לא היה גבוה.
כבר אז המיסים העקיפים היו מאוד גבוהים: מכס, מס תענוגות.
לכאורה, מדרגות המס היו מאוד פרוגרסיביות (השאיפה הייתה לשוויון). בפועל, הפטורים וההוצאות המוכרות, בעצם הביאו לכך שהמס שנגבה הינו נמוך יחסית ורגרסיבי (משום שנגבה הרבה מס עקיף).
*שוק ההון באותה תקופה לא היה מפותח- הממשלה הייתה המתווך הפיננסי המרכזי. שוק הון חופשי יקח את ההון למקום בו שווה יותר, זאת בניגוד לתפיסה השוויונית והחברתית של ממשלת ישראל באותה תקופה. הממשלה בעצם מלאימה את שוק ההון. רוב החסכונות זורמים אל הממשלה, וזו מנתבת את ההון למקומות אשר היא חושבת שעשויים לתרום לחברה ולמדינה. הממשלה בפירוש העדיפה סקטורים מסוימים בשל אמונתה בחברתיות ובחלוציות- בכללם חקלאות ותעשייה בעיירות פיתוח.
*שוק המט"ח מפוקח- אין אפשרות להכניס או להוציא מט"ח (אין תנועות הון). הממשלה היא זו הקובעת את שע"ח. רוב הזמן שוק המט"ח נמצא בעודף ביקוש למט"ח, ולכן הממשלה קוצבת את המט"ח- ניתן רק באמצעות אישורים מיוחדים, ולא לכל דורש. נוצר שוק שחור למט"ח, כאשר הממשלה מודעת לשוק זה ומפקחת עליו כך שהמחיר לא יהיה גבוה מדי (ואז כל התיירים ויצואנים ימכרו רק בשוק השחור).
הממשלה מתחילה לתת פרמיית ייצוא וביטוח שער- זאת על מנת לעודד כניסת מט"ח. כנגד- ליבואנים הוטלו מכסות יבוא גבוהות מאוד, כך שראו שער גבוה.
הממשלה רצתה לעודד רכישת וייבוא חומרי גלם ונתנה בעצם סובסידיה לשם הרכישה, וזאת בניגוד למוצרים מיובאים אחרים, עליהם כאמור הוטלו מכסות. הרעיון היה לייבא חומרי גלם, לייצר בארץ ואז לייצא לחו"ל. ה"אופוזיציה" בזמנו גינתה צעדים אלו בטענה כי מדובר בשיטה היוצרת תעדוף כלפי קרובים (פרוטקציה) ובעלי אינטרס (הפקידים בממשלה היו אלה שהחליטו על גובה השער לכל יצואן ומתן פרמיות).
*הלאמת מפעלים- מדינת ישראל בשנות ה-50 מלאימה מפעלים (בהתאם לגישה הקיינסיאנית), זאת מתוך אמונה כי שוק ההון אינו מספיק מפותח ואינו יכול לעמוד בפיתוח מואץ של משק. הראייה הייתה כי מפעלים כגון חשמל ומים, תשתיות נוספות, אינם יכולים להיות בידי הסקטור הפרטי שכן אין הוא מסוגל לגייס את הסכומים הדרושים לפיתוח (מדובר בתשתיות אשר מהוות צוואר בקבוק בישראל). בתי הזיקוק-היו בידיים פרטיות והולאמו באותה תקופה ע"י הממשלה. באותו אופן מפעלי ים המלח.
הרעיון בהלאמת מפעלים היה לפתחם באופן מואץ מאוד.
ניתנו לבעלי המפעלים הצעות שלא יכלו לסרב להן. בהמשך, בשנות ה-70 החלה הפרטה של המפעלים מתוך ראייה כי שוק ההון השתנה וכי הסקטור הפרטי כבר מסוגל להתמודד עם תשתיות לאומיות ציבוריות.
*מדיניות התיישבות נרחבת- כאמור, הוקמו עיירות הפיתוח בסיוע ממשלתי, תוך שהממשלה מספקת מקומות עבודה לאותם תושבי עיירות פיתוח. עד היום נותרה הממשלה כבולה לאותן עיירות פיתוח.
*ההסתדרות- מקימה את המדינה וממשיכה לתפקד כארגון מאוד חשוב. היא הייתה המעסיק הגדול ביותר במשק (כללה את סולל בונה, משביר לצרכן, ועוד). תפקדה כאיגוד המקצועי היחיד בארץ. רוב קופות הפנסיה היו בידי ההסתדרות. קופת החולים הייתה גם כן בידי ההסתדרות.
3.שוק העבודה
לכאורה, היה מדובר באיגוד מקצועי המאגד את כלל העובדים. העבודה הייתה לפי השיטה האירופאית כאשר יש איגוד אחד המייצג את כל העובדים (אין איגוד שונה עבור כל קבוצת עובדים). באופן זה השאיפה הייתה ליצור סולידריות בין העובדים- כולם דואגים לכולם-חזקים דואגים לחלשים. להסתדרות היה קשה להיות איגוד מקצועי, מצד אחד הייתה צריכה להיות איגוד מקצועי ומצד שני לתפקד כמעסיק, וכחלק מהממסד השלטוני- סיטואציה זו יוצרת ניגוד אינטרסים.
ההסתדרות הייתה חלק חשוב מאוד בכלכלת ישראל ובפיתוחה.
השיטה באותם שנים הייתה באמצעות חוזים קיבוציים- עם הצמדות\בלי הצמדות. הממשלה קבעה הסכמי עבודה מול ההסתדרות עם שיתוף פעולה של המעסיקים. כמעט ולא היו חוזים אישיים.
4.מבנה ענפי
*מבנה ענפי ריכוזי מאוד עם תחרות חלשה מאוד, הממשלה רצתה להגן על מפעלים חלשים יחסית כך שיוכלו להתקיים.
*משקל גבוה של החקלאות בשנים הראשונות- גם עקב מניע אידיאולוגי וגם עקב מניע פוליטי כאשר קיימת התרחבות מתמדת של התעשייה. על פני זמן חלה ירידה מתמדת במשקל החקלאות, עלייה מתונה בתעשייה ועלייה משמעותית בשירותים.
*משקל גבוה של חברות הסתדרותיות בעיקר בענפי החקלאות והבנייה.
*משק עתיר הון- הממשלה דחפה בעיקר להקמת משק עתיר הון, שהוזרם לפריפריה, להתיישבויות חקלאיות, תעשייה, כראות עיניה של הממשלה. על מנת להגיע למצב של משק עתיר הון הנפיקה הממשלה אג"ח בריביות מוטבות ונתנה הטבות נוספות.
*מדיניות של העדפה מובהקת של נושא מאזן התשלומים- ממשלת ישראל נתנה העדפה ברורה לתעשיית ייצוא (בדומה לחקלאות)- עודדה ככל יכולתה ייצוא וכן דאגה להגביל ייבוא.
סיוע לשוק המט"ח בוצע ע"י עידוד התעשייה לייצא וכן ע"י סיוע למפעלי תעשייה אשר מייצרים מוצרים דומים למוצרים מיובאים, זאת ע"י הטלת מכס, איסור ייבוא מוצרים מסוימים לארץ.
5.מדיניות רווחה
מדינת ישראל בשנות ה-50 וה-60 איננה מדינת רווחה במובן הקבוע. מחד,נותנת מכסה לאנשים, מספקת מקומות עבודה, שירותים רפואיים. מנגד, אין קצבאות ילדים, אין קצבאות אבטלה, אין קצבאות זקנה\נכות. את הביטוח הלאומי הקימו רק ב-54 ומשאביו היו דלים מאוד. האפשרות לקבל קצבה הייתה מאוד מצומצמת ועל מנת לקבל קצבאות סעד היה צורך לעבור עשרות בדיקות ואישורים.
סיבות להתערבות הממשלה-הרחבת שיעור קודם:
1.האנשים המנהלים את המדינה מבינים את נושא כלכלת השוק, אך אינם מאמינים בו. האמינו כי יש צורך במעורבות ממשלתית בהתחלה, עד שהמצב יתאזן לפי כלכלת השוק.
2.המדינה קמה עם המון מטרות, שלא היו רק מטרות כלכליות, כי אם גם מטרות חלוציות שאינן עולות בקנה אחד עם מטרות כלכליות (יישוב הפריפריה לדוגמא-אינה מטרה כלכלית).
הדרך החשובה לשלוט בכלכלה הינה לשלוט במשאבים. המדינה שולטת בהון ומכוונת אותו ע"פ שיקולים כלכליים ושיקולים חברתיים, בניגוד לתפיסת שוק ההון החופשי, המכוון את ההון על פי שיקולים כלכליים בלבד.
המוטיב החשוב המסתדר עם מדיניות ריכוזית, שבמסגרתה מוכתבים תנאים, הינו היכולת להתמודד עם הכלכלה כמעט ללא תקציב.
בתקופה זו החליטו כי ענף הטקסטיל הינו דור העתיד, החלו להפנות משאבים לענף זה (פתיחת מתפרות, מכסות מים מורחבות).
הרעיון היה להעביר את מפעלי הטקסטיל לפריפריות- זאת ע"י מתן הטבות ליזמים- סובסידיות, הטלת מכסות על ייבוא טקסטיל- כל זאת על מנת להגן על אותם יזמים ולתת להם תחושה שיש אחריות ציבורית- כי הם לא לבד.
לשים לב- בטקסטיל לדוגמא, על מנת לעודד את צמיחת הענף, כמעט ולא השתמשו בתקציב- מכסות מים מורחבות-לא עולה למדינה. הטלת מכסות יבוא על מתחרים- המתחרים הם הניזוקים, לא הממשלה.
ההסתדרות
ההסתדרות הינה מועדפת ע"י המדינה בהמון תחומים היות ולא פעלה למטרת רווח. התפיסה הייתה כי עדיף להשקיע בהסתדרות שאינה פועלת למטרות רווח, הנתפסת כארגון עם מטרות חברתיות סוציאליות, מאשר להשקיע במפעל למטרות רווח.
בהסתדרות ישנם אלמנטים הנוגדים לחלוטין את ההיגיון הכלכלי. ניתן להסתכל על כך בעין עקומה אך התפיסה באותה תקופה הייתה כי יש להסתכל על המטרות החברתיות והגשמתן ע"י נקיטת צעדים אלו (התערבות בכלכלה)- הממשלה דאז ראתה כי אכן ישנה התקדמות בכלכלה ובחברה בגלל פעילות ההסתדרות, זאת למרות שהיא פעלה נגד עיקרון הכלכלה והשוק החופשי.
עצם ההעדפה של מפעלי ההסתדרות והתמיכה שקיבלו מפעלים אלו מהממשלה- יצרה מצב של חוסר התייעלות- אותם מפעלים חלשים ידעו כי הם מקבלים תמיכה מהממשלה, על כן לא נקטו צעדים על מנת להתייעל ולהגיע למצב בו הם עומדים בזכות עצמם.
*באותם ימים נשמעה ביקורת חזקה מאוד על תחום הטקסטיל.
הסוכנות היהודית
אף היא משתתפת במפעל לאומי זה. גייסה כספים רבים מיהדות העולם, בנתה עם כספים אלו התיישבות\מפעלים\פרדסים. באמצעות שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית הופנו כספים רבים לתושבים יהודים.
1954-1964
בשנות החמישים האינפלציה בכלכלת ישראל עולה ל-56% ולאחר מכן יורדת ל-4%.
החשוב ביותר בתקופה זו הינו הפיתוח התעשייתי. המטרה הייתה להגיע לכך ש-25% מהתוצר יהיה כתוצאה מחקלאות (הצרכים באותה תקופה היו חקלאים וכן היה מדובר באידיאליסטיות).
ב-54 החלו להבין כי חקלאות אינה העתיד ושמו דגש על פיתוח תעשייתי- הקמת תשתית בפריפריות ויצירת עיירות פיתוח- המדינה מחליטה לבצע פיזור אוכלוסין גדול מאוד. שולחים את העולים החדשים לעיירות הפיתוח: ירוחם, אופקים, נתיבות, שלומי, קריית שמונה.
הרעיון היה ליצור שילוב בין ותיקים לחדשים, אך הממשלה לא הצליחה להוציא את התוכנית אל הפועל. מעט ותיקים הגיעו לגור בעיירות אלו וחלקם אף עזבו. נוצר מצב בו רוב האוכלוסייה בעיירות אלו הייתה מורכבת מעולים חדשים.
נבנו מפעלים רבים בעיירות הפיתוח על מנת ליצור מקומות תעסוקה לאותם עולים, הוצעו לתעשיינים הטבות רבות על מנת שיבנו מפעלים בעיירות הפיתוח.
בנוסף, פנה בן גוריון לקיבוצים רבים וביקש מהם להעסיק עובדים שכירים מעיירות הפיתוח (בניגוד לראיית העולם הקיבוצית), כל זאת על מנת שיהיו לתושבי עיירות הפיתוח מקומות תעסוקה. בשנת 1960 המשק מגיע לתעסוקה מלאה.
בשנת 1960 מתחילה להיווצר אינפלציה, עד לאותה תקופה קביעת השכר הייתה מופקדת בידי הממשלה וההסתדרות כאשר הפחד היה כי השכר יהיה גבוה מדי, ויצור אינפלציה (נוצרו סכסוכי עבודה).
*האינפלציה בארץ הייתה יחסית נמוכה, אך גבוהה בכ-2% מהאינפלציה העולמית.
באותה תקופה בארץ הונהג משטר של שער חליפין קבוע. הממשלה ביצעה פיחות והיה שוני בין האינפלציות (מקומית ועולמית), אירעה שחיקה בשערי החליפין.
הממשלה אמנם ביצעה פיחות אך היות והייתה בתעסוקה מלאה היה צורך לבצע יחד עם הפיחות צמצומים. הממשלה ניסתה לצמצם בתחום הוצאות השכר, אך המהלך לא הצליח- הממשלה צמצמה בתחומים נוספים, מה שהביא להקטנת הביקוש המצרפי ולכניסת המשק למיתון.
המשק הישראלי בעקבות זאת נכנס למיתון הגדול בתולדותיו, מיתון אשר נפתר במלחמת ששת הימים.
בשנות החמישים נוצרה בעיה קשה מבחינת המט"ח בארץ- מה שהקשה על ייבוא וייצוא. בן גוריון הסכים לפיוס עם גרמניה, זאת תמורת סכום כסף רב אשר ניתן למדינת ישראל. הסכם זה נקרא "הסכם השילומים", כאשר התשלומים נקבעו ל-12 שנה. התשלומים נסתיימו בשנת 1964 ועל מנת לשמר איזון בשוק המט"ח ישראל הייתה צריכה להגביר את הייצוא.
מאפיינים של התקופה:
1.צמיחה פריון ותעסוקה:
א. עלייה גדולה ושיעור ריבוי גבוה.
ב. צמיחה מהירה- כאמור- עבודות יזומות, הקמת מפעלים.
ג. עלייה גדולה בתוצר לנפש לשנה (5%).
ד. תעסוקה מלאה
היעד המרכזי של הממשלה הינו תעסוקה מלאה. הממשלה אינה מסתכלת במונחים של יעילות או במונחים כלכליים. המניע המרכזי שלה היה סיפוק עבודה לכולם.
הממשלה בתקופה זו משתמשת באמצעים מאקרו כלכליים (הגדלת הביקוש המצרפי), וכן באמצעים מיקרו כלכליים- באמצעות איתור מקומות בהם אין מפעלים ובניית מפעלים בהם. כמו כן מתן הטבות לתעשיינים תוך עידוד להעסקת עוד ועוד ידיים עובדות (בעצם התערבות במיקרו כלכלה).
המפעלים בחלקם היו בשליטה ממשלתית, בחלקם ברשות ההסתדרות וחלקם בבעלות תעשיינים פרטיים כאשר הממשלה מבטיחה להם כי תהיה מעורבת.
ה.עלייה גדולה בפריון- הפריון הכולל עולה בין 4%-5% (מקדם טכנולוגי-A). כמו כן עולה הפריון לעובד ובעקבותיו התוצר.
ו.משקל גבוה של השקעות- רוב ההשקעות בהחזקה ממשלתית. ריבוי האוכלוסייה מחייב השקעות רבות. באותה תקופה שיעור חיסכון גבוה מאוד.
הממשלה עודדה חיסכון פרטי ע"י מתן הטבות לחוסכים בטווח ארוך (פנסיות, קופות גמל וכ"ו).
2.מעורבות ממשלתית גבוהה, לא תקציבית, כי אם אדמיניסטרטיבית
הוצאות הממשלה בשנות ה-50 וה-60 היו כ-25% מהתוצר. הוצאות ממשלה מאוד נמוכות ובד בבד מיסים נמוכים כאשר בסך הכל היה עודף (מיסים היו גדולים מהוצאות ממשלתיות). בשנות ה-50 ועד ששת הימים הוצאות הביטחון היו יחסית נמוכות (מלבד מבצע קדש ב-1956). מרוץ החימוש במזרח התיכון בשנות ה-50 היה על אש קטנה.
הייתה באותה תקופה הסתמכות גדולה על הממשלה. הממשלה קיבלה החלטות ללא שקיפות, לפי גופו של עניין. הממשלה הייתה סוציאליסטית (הלך הרוח הסוציאליסטי רווח מאוד בעולם באותה תקופה). מערכת המיסוי הייתה מאוד מסובכת. הממשלה שאפה לשוויוניות ופעלה ע"פ מדרגות מס, כאשר הגבוהה שבהן הגיעה ל-80%.
הובן כי במיסים גבוהים מאוד, כלכלה לא יכולה לתפקיד (מוציא לאנשים את המוטיבציה לעבוד). בעקבות כך, ניתנו פטורים וכן הוכרו הוצאות רבות על מנת לשמר את אותם עובדים. באופן זה נוצר מצב בו ההכנסה החייבת של אותם עובדים ירדה מאוד. שיעורי המס אומנם היו גבוהים, אך המס הישיר שנגבה לא היה גבוה.
כבר אז המיסים העקיפים היו מאוד גבוהים: מכס, מס תענוגות.
לכאורה, מדרגות המס היו מאוד פרוגרסיביות (השאיפה הייתה לשוויון). בפועל, הפטורים וההוצאות המוכרות, בעצם הביאו לכך שהמס שנגבה הינו נמוך יחסית ורגרסיבי (משום שנגבה הרבה מס עקיף).
*שוק ההון באותה תקופה לא היה מפותח- הממשלה הייתה המתווך הפיננסי המרכזי. שוק הון חופשי יקח את ההון למקום בו שווה יותר, זאת בניגוד לתפיסה השוויונית והחברתית של ממשלת ישראל באותה תקופה. הממשלה בעצם מלאימה את שוק ההון. רוב החסכונות זורמים אל הממשלה, וזו מנתבת את ההון למקומות אשר היא חושבת שעשויים לתרום לחברה ולמדינה. הממשלה בפירוש העדיפה סקטורים מסוימים בשל אמונתה בחברתיות ובחלוציות- בכללם חקלאות ותעשייה בעיירות פיתוח.
*שוק המט"ח מפוקח- אין אפשרות להכניס או להוציא מט"ח (אין תנועות הון). הממשלה היא זו הקובעת את שע"ח. רוב הזמן שוק המט"ח נמצא בעודף ביקוש למט"ח, ולכן הממשלה קוצבת את המט"ח- ניתן רק באמצעות אישורים מיוחדים, ולא לכל דורש. נוצר שוק שחור למט"ח, כאשר הממשלה מודעת לשוק זה ומפקחת עליו כך שהמחיר לא יהיה גבוה מדי (ואז כל התיירים ויצואנים ימכרו רק בשוק השחור).
הממשלה מתחילה לתת פרמיית ייצוא וביטוח שער- זאת על מנת לעודד כניסת מט"ח. כנגד- ליבואנים הוטלו מכסות יבוא גבוהות מאוד, כך שראו שער גבוה.
הממשלה רצתה לעודד רכישת וייבוא חומרי גלם ונתנה בעצם סובסידיה לשם הרכישה, וזאת בניגוד למוצרים מיובאים אחרים, עליהם כאמור הוטלו מכסות. הרעיון היה לייבא חומרי גלם, לייצר בארץ ואז לייצא לחו"ל. ה"אופוזיציה" בזמנו גינתה צעדים אלו בטענה כי מדובר בשיטה היוצרת תעדוף כלפי קרובים (פרוטקציה) ובעלי אינטרס (הפקידים בממשלה היו אלה שהחליטו על גובה השער לכל יצואן ומתן פרמיות).
*הלאמת מפעלים- מדינת ישראל בשנות ה-50 מלאימה מפעלים (בהתאם לגישה הקיינסיאנית), זאת מתוך אמונה כי שוק ההון אינו מספיק מפותח ואינו יכול לעמוד בפיתוח מואץ של משק. הראייה הייתה כי מפעלים כגון חשמל ומים, תשתיות נוספות, אינם יכולים להיות בידי הסקטור הפרטי שכן אין הוא מסוגל לגייס את הסכומים הדרושים לפיתוח (מדובר בתשתיות אשר מהוות צוואר בקבוק בישראל). בתי הזיקוק-היו בידיים פרטיות והולאמו באותה תקופה ע"י הממשלה. באותו אופן מפעלי ים המלח.
הרעיון בהלאמת מפעלים היה לפתחם באופן מואץ מאוד.
ניתנו לבעלי המפעלים הצעות שלא יכלו לסרב להן. בהמשך, בשנות ה-70 החלה הפרטה של המפעלים מתוך ראייה כי שוק ההון השתנה וכי הסקטור הפרטי כבר מסוגל להתמודד עם תשתיות לאומיות ציבוריות.
*מדיניות התיישבות נרחבת- כאמור, הוקמו עיירות הפיתוח בסיוע ממשלתי, תוך שהממשלה מספקת מקומות עבודה לאותם תושבי עיירות פיתוח. עד היום נותרה הממשלה כבולה לאותן עיירות פיתוח.
*ההסתדרות- מקימה את המדינה וממשיכה לתפקד כארגון מאוד חשוב. היא הייתה המעסיק הגדול ביותר במשק (כללה את סולל בונה, משביר לצרכן, ועוד). תפקדה כאיגוד המקצועי היחיד בארץ. רוב קופות הפנסיה היו בידי ההסתדרות. קופת החולים הייתה גם כן בידי ההסתדרות.
3.שוק העבודה
לכאורה, היה מדובר באיגוד מקצועי המאגד את כלל העובדים. העבודה הייתה לפי השיטה האירופאית כאשר יש איגוד אחד המייצג את כל העובדים (אין איגוד שונה עבור כל קבוצת עובדים). באופן זה השאיפה הייתה ליצור סולידריות בין העובדים- כולם דואגים לכולם-חזקים דואגים לחלשים. להסתדרות היה קשה להיות איגוד מקצועי, מצד אחד הייתה צריכה להיות איגוד מקצועי ומצד שני לתפקד כמעסיק, וכחלק מהממסד השלטוני- סיטואציה זו יוצרת ניגוד אינטרסים.
ההסתדרות הייתה חלק חשוב מאוד בכלכלת ישראל ובפיתוחה.
השיטה באותם שנים הייתה באמצעות חוזים קיבוציים- עם הצמדות\בלי הצמדות. הממשלה קבעה הסכמי עבודה מול ההסתדרות עם שיתוף פעולה של המעסיקים. כמעט ולא היו חוזים אישיים.
4.מבנה ענפי
*מבנה ענפי ריכוזי מאוד עם תחרות חלשה מאוד, הממשלה רצתה להגן על מפעלים חלשים יחסית כך שיוכלו להתקיים.
*משקל גבוה של החקלאות בשנים הראשונות- גם עקב מניע אידיאולוגי וגם עקב מניע פוליטי כאשר קיימת התרחבות מתמדת של התעשייה. על פני זמן חלה ירידה מתמדת במשקל החקלאות, עלייה מתונה בתעשייה ועלייה משמעותית בשירותים.
*משקל גבוה של חברות הסתדרותיות בעיקר בענפי החקלאות והבנייה.
*משק עתיר הון- הממשלה דחפה בעיקר להקמת משק עתיר הון, שהוזרם לפריפריה, להתיישבויות חקלאיות, תעשייה, כראות עיניה של הממשלה. על מנת להגיע למצב של משק עתיר הון הנפיקה הממשלה אג"ח בריביות מוטבות ונתנה הטבות נוספות.
*מדיניות של העדפה מובהקת של נושא מאזן התשלומים- ממשלת ישראל נתנה העדפה ברורה לתעשיית ייצוא (בדומה לחקלאות)- עודדה ככל יכולתה ייצוא וכן דאגה להגביל ייבוא.
סיוע לשוק המט"ח בוצע ע"י עידוד התעשייה לייצא וכן ע"י סיוע למפעלי תעשייה אשר מייצרים מוצרים דומים למוצרים מיובאים, זאת ע"י הטלת מכס, איסור ייבוא מוצרים מסוימים לארץ.
5.מדיניות רווחה
מדינת ישראל בשנות ה-50 וה-60 איננה מדינת רווחה במובן הקבוע. מחד,נותנת מכסה לאנשים, מספקת מקומות עבודה, שירותים רפואיים. מנגד, אין קצבאות ילדים, אין קצבאות אבטלה, אין קצבאות זקנה\נכות. את הביטוח הלאומי הקימו רק ב-54 ומשאביו היו דלים מאוד. האפשרות לקבל קצבה הייתה מאוד מצומצמת ועל מנת לקבל קצבאות סעד היה צורך לעבור עשרות בדיקות ואישורים.
סיבות להתערבות הממשלה-הרחבת שיעור קודם:
1.האנשים המנהלים את המדינה מבינים את נושא כלכלת השוק, אך אינם מאמינים בו. האמינו כי יש צורך במעורבות ממשלתית בהתחלה, עד שהמצב יתאזן לפי כלכלת השוק.
2.המדינה קמה עם המון מטרות, שלא היו רק מטרות כלכליות, כי אם גם מטרות חלוציות שאינן עולות בקנה אחד עם מטרות כלכליות (יישוב הפריפריה לדוגמא-אינה מטרה כלכלית).
הדרך החשובה לשלוט בכלכלה הינה לשלוט במשאבים. המדינה שולטת בהון ומכוונת אותו ע"פ שיקולים כלכליים ושיקולים חברתיים, בניגוד לתפיסת שוק ההון החופשי, המכוון את ההון על פי שיקולים כלכליים בלבד.
המוטיב החשוב המסתדר עם מדיניות ריכוזית, שבמסגרתה מוכתבים תנאים, הינו היכולת להתמודד עם הכלכלה כמעט ללא תקציב.
בתקופה זו החליטו כי ענף הטקסטיל הינו דור העתיד, החלו להפנות משאבים לענף זה (פתיחת מתפרות, מכסות מים מורחבות).
הרעיון היה להעביר את מפעלי הטקסטיל לפריפריות- זאת ע"י מתן הטבות ליזמים- סובסידיות, הטלת מכסות על ייבוא טקסטיל- כל זאת על מנת להגן על אותם יזמים ולתת להם תחושה שיש אחריות ציבורית- כי הם לא לבד.
לשים לב- בטקסטיל לדוגמא, על מנת לעודד את צמיחת הענף, כמעט ולא השתמשו בתקציב- מכסות מים מורחבות-לא עולה למדינה. הטלת מכסות יבוא על מתחרים- המתחרים הם הניזוקים, לא הממשלה.
ההסתדרות
ההסתדרות הינה מועדפת ע"י המדינה בהמון תחומים היות ולא פעלה למטרת רווח. התפיסה הייתה כי עדיף להשקיע בהסתדרות שאינה פועלת למטרות רווח, הנתפסת כארגון עם מטרות חברתיות סוציאליות, מאשר להשקיע במפעל למטרות רווח.
בהסתדרות ישנם אלמנטים הנוגדים לחלוטין את ההיגיון הכלכלי. ניתן להסתכל על כך בעין עקומה אך התפיסה באותה תקופה הייתה כי יש להסתכל על המטרות החברתיות והגשמתן ע"י נקיטת צעדים אלו (התערבות בכלכלה)- הממשלה דאז ראתה כי אכן ישנה התקדמות בכלכלה ובחברה בגלל פעילות ההסתדרות, זאת למרות שהיא פעלה נגד עיקרון הכלכלה והשוק החופשי.
עצם ההעדפה של מפעלי ההסתדרות והתמיכה שקיבלו מפעלים אלו מהממשלה- יצרה מצב של חוסר התייעלות- אותם מפעלים חלשים ידעו כי הם מקבלים תמיכה מהממשלה, על כן לא נקטו צעדים על מנת להתייעל ולהגיע למצב בו הם עומדים בזכות עצמם.
*באותם ימים נשמעה ביקורת חזקה מאוד על תחום הטקסטיל.
הסוכנות היהודית
אף היא משתתפת במפעל לאומי זה. גייסה כספים רבים מיהדות העולם, בנתה עם כספים אלו התיישבות\מפעלים\פרדסים. באמצעות שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית הופנו כספים רבים לתושבים יהודים.
