סיכום מאמר: קרל מרקס – כתבי שחרות: העבודה המנוכרת
מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה
העבודה המנוכרת
מרקב פותח בהנחות היסוד של הכלכלה המדינית: הקניין הפרטי, ההפרדה בין העבודה- הקפיטאל והקרקע, ההפרדה בין שכר העבודה, רווח הקפיטאל והרנטה (דיבידנד, דמי-שכירות) הקרקעית, חלוקת עבודה, תחרות, ערך החליפין וכדומה.
במונחים של הכלכלה המדינית עצמה, הראינו שהפועל יורד לדרגה של סחורה. שאומללותו של הפועל מצויה ביחס הפוך לעוצמת ייצורו ולהיקפו. שהתוצאה העיקרית של התחרות היא ריכוזו של ההון בידיים מעטות, ושנעלם ההבדל בין קפיטליסט לבעל קרקע, ובין איכר לבין עובד מפעל. כל החברה חייבת להתחלק ל- 2 מעמדות: בעלי קניין ופועלים חסרי קניין.
על פי מרקס הכלכלה המדינית יוצאת מעובדת קיומו של הקניין הפרטי, מבלי שהיא מסבירה אותו. כמו כן לא מספקת הסבר על מקור ההפרדה בין העבודה וההון, בין ההון לבעל הקרקע. הכלכלה המדינית אינה מלמדת אותנו דבר. הגלגלים היחידים שהכלכלה המדינית מניעה אותם הם תאוות הבצע והמלחמה בין תאבי הבצע, התחרות.
לכן עתה יהא עלינו להשיג את הזיקה המהותית בין כל הניכור הזה (הקניין הפרטי, תאוות הבצע וכו') לבין שיטת הממון. בניגוד לאנשי הכלכלה המדינית, לא נפתח את הדיון במצב קמאי דמיוני כי מצב כזה לא מסביר דבר שכן הוא מציג בתור עובדה בדיוק את שעליו להסביר.
אנחנו נדבר על אחת מהעובדות הנוכחיות של הכלכלה המדינית: פיחות ערכו של עולם האדם מצוי ביחס ישיר לגידול ערכו של עולם החפצים. העבודה והפועל נתפסים בתור סחורה.
המושא (האובייקט) שנוצר ע"י העבודה, מוצרה, מתגלה כמהות זרה, ככוח בלתי תלוי ביוצרו. הפועל מתייחס אל מוצר עבודתו כאל מושא זר. תהליך התממשותה של העבודה הוא תהליך הפיכתה לאובייקט ובתנאי הכלכלה המדינית, כהכחשתה של ממשותו של הפועל. רכישת האובייקט הופכת לניכור עד כדי כך, שככל שהפועל מייצר מוצרים רבים יותר, כך הוא בעל רכוש מעט יותר, מתרוקן עולמו הפנימי, והופך להיות תלוי יותר ויותר במוצר הנוצר על ידיו- הקאפיטל. הפועל משקיע יותר ויותר במושא, אולם משעה זו אין הוא שייך עוד לעצמו כי אם למושא. החצנתו של הפועל באמצעות מוצרו משמעותה לא רק שעבודתו הופכת למושא, להוויה, שהם חיצוניים אלא בכך שהיא מתקיימת מחוצה לו, שעבודתו הופכת לכוח עצמאי כלפיו. שהחיים שהוא העניק למושא עומדים מולו עוינים ונוכריים.
מרקס בוחן תהליך היווצרותו של המושא: אין הפועל יכול ליצור מאומה בלי הטבע החיצוני, עולם זה הוא החומר שבו מתממשת עבודתו. אולם כשם שהטבע מהווה את אמצעי המחיה של העבודה (כי העבודה לא יכולה להתקיים בלי מושאים שהיא מופעלת כלפיהם), כך מספק הטבע מצד שני את אמצעי המחיה גם מבחינה צרה יותר- אמצעי הקיום הפיזי של הפועל עצמו.
לפיכך, ככל שרוכש הפועל את העולם החיצוני, את הטבע ע"י עבודתו, כך הוא שולל מעצמו אמצעי מחייה משתי בחינות:
- העולם החיצוני הולך וחדל להיות מושא השייך לעבודתו, אמצעי מחיה של עבודתו.
- העבודה הולכת וחדלה להיות אמצעי מחיה, כלומר היא חדלה לספק אמצעים לקיומו הפיזי של הפועל.
משתי הבחינות הללו הפועל הופך למשועבד למושאו. שיאו של השעבוד בכך שמעתה ואילך הוא מסוגל לקיים את עצמו בחזקת פועל אך ורק בתור יצור פיזי ואלו בתור יצור פיזי הריהו קיים רק כפועל.
על פי מרקס הכלכלה המדינית מסתירה את הניכור ע"י כך שאין היא מתבוננת ישירות ביחס שבין הפועל (העבודה) לבין הייצור. היחס הבלתי אמצעי של העבודה למוצריה הוא יחסו של הפועל למושאי ייצורו. היחס שבין בעל הרכוש למושאי הייצור ולייצור עצמו אינו אלא מסקנה מהיחס הקודם, ומאשר אותו. צריך לשים לב שהניכור לא מתגלה רק בתוצאותיה של העבודה, אלא גם במעשה הייצור עצמו. אם המוצר הוא הניכור, הרי שהייצור עצמו חייב להיות ההתנכרות הפעילה, פעילות ההתנכרות עצמה.
אם כן, מה מקיף הניכור שבעבודה? שהעבודה חיצונית לפועל, כלומר אין היא שייכת למהותו. וכך אין הוא מגשים את עצמו ע"י עבודתו, אלא מכחיש עצמו על ידיה. מרגיש רע ונטול אנרגיה בעת עבודתו. בעת העבודה הוא מחוץ לעצמו. כשהוא ברשות עצמו אין הוא עובד, וכשהוא עובד אין הוא ברשות עצמו. עבודתו היא עבודת כפייה. לכן, היא רק אמצעי לסיפוק הצרכים שמחוצה לה. הפועל חש בעבודה, שאין הוא שייך לעצמו, אלא למישהו אחר.
המסקנה היא שהפועל – האדם- חש עצמאות רק בעת מילוי הפונקציות הבהמיות שלו (יכולות להיחשב פונקציות אנושיות אבל בניתוקן משאר המעגלים של הפעילות האנושית הופכות להיות בהמיות בלבד): אכילה, שתייה, פרו ורבו, ואילו בפונקציות האנושיות שלו הרי הוא בחזקת בהמה.
האדם הוא יצור בן מינו לא רק כי הוא הופך את המין שלו ושל החפצים האחרים לאובייקט שלו, אלא כי הוא מתייחס אל עצמו כאל יצור הווה וקיים, יצור אוניברסלי, יצור חופשי.
העבודה המנוכרת, בכך שהיא מנכרת לאדם את הטבע, את עצמו, את הפונקציה הפעילה שלו- הריהי מנכרת אותו ממין האדם. היא הופכת את מין האדם לאמצעי לגביו. שכן לראשונה מופיעה העבודה, פעילות החיים, חיי היצירה, בעיני האדם, רק כאמצעי לסיפוקו של צורך ההישרדות. פעילות החיים המודעת מבחינה את האדם מהחיה, רק בתור שכזה האדם הוא יצור בן מינו. במציאות העבודה המנוכרת החיים עצמם מופיעים רק כאמצעי מחיה. להבדיל מבע"ח, האדם יוצר אף כשהוא חופשי מצרכים פיזיים ויוצר באורח אמיתי אך ורק תוך חירות מצרכים אלה. החיה יוצרת את עצמה, ואילו האדם יוצר מחדש את הטבע כולו. מוצרה של החיה שייך באורח בלתי אמצעי לגופה שלה, ואילו האדם ניצב חופשי מול מוצרו.
מושא העבודה הוא הפיכתם של חיי האדם כיצור בן מינו למושא: בכך שהאדם מכפיל את עצמו לא רק בתודעתו, אלא גם בפעילותו באורח מציאותי, והוא רואה את השתקפות עצמו בעולם שנוצר על ידיו. בכך שהעבודה המנוכרת גוזלת מהאדם את מושא ייצורו, היא גוזלת ממנו את הווייתו כאדם.
שעה שמוצר עבודתי זר לי- למי הוא שייך? שעה שפעילותי שלי אינה שייכת לי-למי היא שייכת? ליצור אחר ולא לי. מיהו היצור הזה?
היצור הזר שהעבודה ומוצר העבודה שייכים לו, אשר בשירותו עומדת העבודה ושלמען הנאתו קיים מוצר העבודה, אינו יכול להיות אלא האדם עצמו. אבל זה אדם אחר ולא הפועל. אדם אחר- זר, עוין, רב עוצמה ממנו ובלתי תלוי בו.
עד כאן זו הייתה נקודת ראותו של הפועל- בואו נבחן את נקודת הראות של הקפיטליסט. יחסו של הפועל לעבודה יוצר את יחסו של הקפיטליסט אליה. הקניין הפרטי הוא אפוא התוצר, התוצאה, המסקנה ההכרחית של העבודה המנוכרת, של יחסו החיצוני של הפועל לטבע ולעצמו.
מצד שני, הסקנו את מושג העבודה המנוכרת מתוך הכלכלה המדינית, כתוצאה מתנועת הקניין הפרטי. אבל מתוך ניתוחו של מושג זה מתברר, כי למרות שהקניין הפרטי מופיע כסיבתה של העבודה המנוכרת, הרי הוא הרבה יותר תוצאתה של זו. רק בנקודת השיא הסופית של התפתחות הקניין הפרטי חוזר ומתגלה סודו: בכך שהקניין הפרטי הוא מצד אחד תוצר העבודה המנוכרת ומצד שני מימושה של התנכרות זו.
שכר העבודה וקניין פרטי חד הם: שכר העבודה, כמו המוצר עצמו, מושאה של העבודה, העבודה המשלמת את עצמה, אינם אלא מסקנה הכרחית מניכורה של העבודה, כשם שבשכר העבודה אין העבודה נתפשת כתכלית עצמה, אלא כמשרתו של השכר. מסקנות מכך: *העלאה כפויה בשכר העבודה לא תהא אלא מתן תגמול גבוה יותר לעבדים ולא תצליח להעניק לפועל את תכליתו האנושית או את כבודו. * אפילו השוואת שכר, רק הופכת את יחס הפועל הנוכחי לעבודתו ליחס של כל בני האדם לעבודתם. החברה תופיע אז כקפיטליסט מופשט.
שכר העבודה הוא תוצאתה הבלתי אמצעית של העבודה המנוכרת, והעבודה המנוכרת היא סיבתו הבלתי אמצעית של הקניין הפרטי. עם ביטולו של האחד, ייעלם ממילא גם השני. השחרור של החברה מן הקניין הפרטי, מהשעבוד, מתבטאת בצורתה הפוליטית בשחרור הפועלים. בשחרורם כלול שחרור האנושות בכללותה.
הרכישה מופיעה כניכור, והניכור כרכישה, הניכור מתגלה כ"התאזרחות" (?) האמיתית. בחנו את הצד האחד- את העבודה המנוכרת ביחס לפועל עצמו, כלומר את יחסה של העבודה המנוכרת אל עצמה. כתוצאה הכרחית של יחס זה גילינו את יחסו הקנייני של מי שאינו פועל אל הפועל ואל העבודה. הקניין הפרטי שהוא הביטוי החומרי של העבודה המנוכרת כולל את שתי ההתייחסויות: של הפועל לעבודה ולמוצר עבודתו, ושל מי שאינו פועל אל הפועל ואל מוצר עבודתו.
כל מה שמופיע אצל הפועל כפעילות הניכור, יופיע אצל מי שאינו פועל כמצב הניכור. ההתייחסות המציאותית של הפועל תוך כדי ייצור אל התוצר, מופיעה אצל מי שאינו פועל כהתייחסות תיאורטית. מי שאינו פועל גורם לפועל לכל מה שהפועל גורם לעצמו, אולם אין הלא פועל גורם לעצמו כל מה שהוא גורם לפועל.
כשם שגילינו את מושג הקניין הפרטי ע"י ניתוחו של מושג העבודה המנוכרת, כך ניתן לפתח את כל הקטגוריות של הכלכלה המדינית (מסחר, תחרות, הון, ממון) באמצעות שני גורמים אלו ופיתוח שלהם.
לסיכום– על פי מרקס העבודה המנוכרת: מנכרת לאדם את הטבע. מנכרת לו את עצמו, את פעילות חייו, מנכרת אותו ממין האדם. הופכת את מין האדם לאמצעי לגביו. הופכת את חיי האדם כיצור בן מינו למהות זרה, לאמצעי לקיומו האינדיבידואלי. מנכרת לאדם את מהותו האנושית. ניכורו של האדם מן האדם הוא תוצאה ישירה מכך שהאדם מנוכר לתוצר עבודתו, לפעילות חייו, לטיבו כיצור בן מינו. מה שנכון ליחס של האדם לעבודתו, לתוצר עבודתו ולעצמו נכון גם לגבי יחסו אל הזולת. כל אדם מנוכר לזולתו כמו שכל אדם מנוכר למהותו האנושית.
קראו גם:
