לצרכינו עתה ישנן 4 טענות בנוגע להסכמה שמצריכות ביאור[1]. ראשית, מתן הסכמה הוא דבר המהווה הבדל בסיטואציה, דהיינו משנה את היחסים הנורמטיביים בין שני פרטים בסיטואציה. הסכמה תוארה כ"ברת שינוי מוסרי" (morally transformative) כמקיימת מעין "קסם מוסרי" במובן שהיא יכולה להפוך מעשה שאחרת היה פסול לתקין[2]. אם אני מסכים לדבר מה, אני שם עצמי במין התחייבות לאותו דבר, בין אם הסכמתי לעשות דבר מה או שנתתי הסכמתי שמישהו יעשה משהו ואז אני מחויב לא להפריע או לסייע בדרך המשתמעת מהסכמתי. אלו שקיבלו את הסכמתי מקבלים כך זכויות או ציפיות לגיטימיות ביחס למה שהסכמתי לעשות או לאפשר שיעשה.
שנית, ישנן פעולות שהן "ברות שינוי מוסרי" אך אינן מתן ההסכמה, משמע הסכמה היא מספיקה אך לא הכרחית בכדי ליצור התחייבות ורשות. אם למשל, סמית' גנב טובין מג'ונס, אז ג'ונס יכול לנקוט בצעדים בכדי להשיב את הטובין וסמית' מחוייב לא למנוע בעדו מלעשות כן. ישנן גם התנהגויות שניתן לטעון כי הן כמעט "כמו" שניתנה הסכמה. מקרים אלו יבחנו בהמשך תחת "הסכמה לכאורה" (quasi-consent).
שלישית, מתן ההסכמה צריך להיעשות במעשה רצוני חיובי. הסכמה היא מעשה ולא מצב נפשי[3], משהו שאני עושה ולא חושב או מרגיש. ניתן לתת הסכמה בדרכים אחרות מביטוי פומבי מצורת "אני מסכים ל…". השאלה האם ניתן להסכים בשתיקה שנויה במחלוקת. האם מה שנטען כהסכמה בשתיקה יכול להיות מובחן מסוגי התנהגות אחרים שמביאים בהתחייבות היא גם שאלה. אולם מניחים כי הסכמה, מפורשת או בשתיקה, ניתנת ואינה מונחת בהעדר סימן שיעיד אחרת. לרוב איני נותן הסכמה בכך שאיני מבצע אקט המעיד על התנגדות. ישנם מקרים בהם שתיקה מהווה הסכמה. אם יו"ר פגישה מודיע כי הוא יפרש שתיקה כתמיכה ומאפשר רגע להצהרה על התנגדות, אזי שתיקה מפורשת כהסכמה[4].
תפיסת ההסכמה כמעשה ולא מצב נפשי מתבטאת לרוב בהצהרה של הסכמה צריכה להיות מובנת במונחים "מבוטאים" (performative) ולא פסיכולוגיים. אך ניתן לצפות שאדם ש"ביטא" הסכמה נוטה לכך גם באופן פסיכולוגי.
הטענה הרביעית נוגעת למצבים נפשיים רלוונטיים. כאשר אני אומר "אני מסכים ל-X" האם עלי לחשוב לעצמי "אני מסכים ל-X?". ישנם שלושה מצבים נפשיים רלוונטיים, קוגניטיבי, נטייתי (dispositional) ורצוני (volitional) הקובעים, בהתאמה, האם אני יודע שאני מסכים, האם אני מסכים עם מה שאליו אני מסכים והאם אני מתכוון להסכים.
נראה, ראשית, כי מישהו מסכים רק אם הוא מודע לכך ועושה זאת בכוונה ובמודע. אם אני אומר "אני מסכים" בשפה זרה בהאמיני כי אמרתי משהו אחר איני מתואר כנותן הסכמה בטעות אלא פשוט ככושל ביכולות השפה שלי. אך, שנית, איני חייב לרצות או לאשר את מה שאליו אני מסכים. אני יכול להסכים לP כאשר אין לי השקפה באשר לנחיצותו או אפילו השקפה שלילית. ניתן להסכים למין בלתי-רצוי, כמו במקרה של אישה שמתמסרת בהסכמה לבעלה אך אינה רוצה באקט. ניתן לגנות מעשים אלו אך לא בשל היותם ללא-הסכמה.
יש להבחין בין הסכמה (הסכמה למשהו) ל'ניאותות'(assent) (הסכמה עם משהו). הסכמה עם משהו היא כמו ה"הסכמה בלב" של ג'וזף רז (Raz): "הסכמה בלב אינה הסכמה מבוטאת אלא מצב פסיכולוגי הדומה להשלמה. שימוש הליבה ב"הסכמה" הוא במובן המבוטא"[5]. כאשר אני מסכים לקיום מסיבה בביתי, אני מסכים שהיא תערך שם. כאשר אני ניאות לרעיון המסיבה, אני מסכים כי זהו רעיון טוב.
הסכמתי לעריכת המסיבה בביתי היא "ברת שינוי מוסרי". אם אני מסכים למסיבה אין לי זכות שאחרים לא יערכוה שם. לפני שנתתי את הסכמתי הייתה לי זכות כזו. אם אני ניאות לעריכת מסיבה בביתו של סמית' אינני שולל ממנו את הזכות שהמסיבה לא תערך שם. הצהרת "אני מסכים" כאשר זהו מתן הסכמה היא דיבור מבוטא המקביל ל"I do" בהקשר נישואים. אמירת "אני מסכים" בהקשר ניאותות איננה כזו.
ניאותות, בשונה מהסכמה, יכולה להיות גם מעשה וגם מצב נפשי. ניתן לבטא הסכמה וניאותות יחד. אם אומר "כן" לעריכת המסיבה בביתי אבטא גם הסכמה וגם ניאותות. התנגדות (dissent) יכולה להיות ההפך משניהם. בהעדר הסבר או הקשר אחרים ביטוי התנגדות ל-P הוא גם הימנעות מפורשת מהסכמה ל-P וגם ביטוי של מורת-רוח מ-P. התנגדות, כמו ניאותות, יכולה להיות מעשה או מצב נפשי. אך אישה יכולה לתת הסכמה כנה ורצונית למעשה שלו היא מתנגדת. בשווה, אין צורך בהסכמה לדבר שאליו לא בוטא שום מעשה של התנגדות. כאשר סמית' מתמסרת לג'ונס מתוך פחד אמיתי לחייה, היא אינה מוחאת, אך אינה מסכימה.
כאשר אני מסכים ל-X אני חייב להיות במצב קוגניטבי של מודעות לכך שאני מסכים ל-X. הסכמה אינה מצריכה את המצב הנפשי הנטייתי (dispositional) של הסכמה עם X. המצב הנפשי השלישי, הרצוני, מושל במה שבאמת אעשה במקרה זה. האם עלי להתכוון למה שאני אומר כאשר אני מסכים? אם אני אומר את המילים כהלצה או בכוונה להוליך שולל, למרות שאני יודע את משמעותן, אז האם אני באמת מסכים? בקצרה, האם הסכמה בלתי-כנה היא בכל זאת הסכמה?. ג'י. אל. אוסטין (Austin) טוען כי משהו משתבש כאשר מישהו אומר "אני מבטיח" מבלי הכוונה לקיים. ההתבטאות אינה חלולה אלא "בלתי-ראויה" וניתנת בחוסר תום לב[6]. ג'ון סירל (Searle) מתנה ביטוי הבטחה רק בכוונה לבצעה וכי ביטוי ההבטחה תחייב אותו למה שהבטיח[7].
זה נראה נכון שכאשר אני מודע למעשיי כאשר אני אומר "אני מסכים" אני מתחייב לכבד את ההתחייבות שנגזרת מהמילים. התכוונתי שמילותיי יובנו כמתן הסכמתי. ובמאחר ולרוב נצפה כי ההתבטאות תלווה בכוונות ראויות ומאחר ואין בהתנהגותי משהו שיעיד אחרת, אני גורם לאחרים להאמין כי אני כנה בהתבטאותי. אם באומרי "אני מסכים" אין לי באמת כוונה להסכים, זהו בכל זאת התכוונתי להיות אחראי להשלכות שהיו לו התכוונתי לקיים. אדם שאומר "אני מסכים" בחוסר כנות אך בכוונה בטקס נישואים נכנס בכל המובנים לנישואים.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
